אז דיכאון זה לא נחמד בכלל, נראלי שזה קונצנזוס שכזה.

אבל... 

הבנתי שאפשר לתעל אותו לכדי יצירה והשלמה עם עצמי.

בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב על הכל בלי פילטרים וצנזורה- על הדיכאון, החרדה, הפחד המורבידי מהחיים, החיים עצמם והבדידות המשתקת. הבנתי שהדיכאון מאפשר לי חיבור רגשי לעצמי בצורה יותר אמיתית והחלטתי שאני צריכה לעת עתה להשלים עם הקיום של כל הדברים הנחמדים שציינתי קודם, בי.

אני מנגנת אממ... וואו השנה אני סוגרת 10 שנים של נגינה (על הנייר, היו הפסקות פה ושם כי בכל זאת, גיל טיפש-עשרה). אני מנגנת על פסנתר שזה הכלי הראשי ובנוסף לימדתי את עצמי גיטרה ובס והתנסיתי גם בתופים מעט... לא נדבר על שירה, נכחיש. בתיכון למדתי לגמרי לבד על פסנתר- משמיעה בעיקר ומאקורדים, אבל זה הרגיש לי מאוס באיזשהו מקום, צריך ליצור משהו!

ואלתרתי וניגנתי וביטאתי את הרגש במוזיקה וקוראים שלי... איזה כיף ומקל זה... בחיי שכך.

בקיצור, קשה ואפילו קשה מאד, אני רוצה לבכות בהרבה מפרקי היממה ולפעמים לעזוב ולשחרר מרגיש נכון אבל נכון יותר עבורי להחזיק מעמד ולצלוח את השעות, הימים והחודשים בעזרת תחביבים ודרכים של ביטוי רגשי... כמובן שכל אחד ומה שמתאים לו.