עכשיו הבנתי שכתבתי מלא בפוסט הראשון מה שבטח מונע מהרבה לקרוא אותו כי הוא דורש אמ;לק ולכן עכשיו אחלק את הסיפור לחלקים.

תופעות הלוואי של דיכאון כנראה ידועות אחרת לא הייתם פה אני מניחה. 

הגורל תמיד אוהב לקחת את הדיכאון ולשים אותו על פול ווליום ברגעים הכי לא מתאימים... 

כגון המסע לפולין שהיה לי השנה... הרס וחורבן של ממש. כששואלים אותי איך היה אני עונה בתשובות קצרות ולא מספקות כי בתכלס לא ממש הייתי  שם.

לדיכאון שלי יש חלקה שמורה בלב. כל יום אני מתעוררת לעוצמות שונות שלו,כל יום הוא דו-קרב מתמשך ומייגע ביני לבינו, מי יכבוש אותי ומי ישלוט. הוא כמו החבר הכי הכי טוב שלי רק שכזה, לא. 

לצערי, למדתי לחיות לצידו, ... איתו, ממש לצערי.

פיתחתי מנגנוני הגנה ויש לי כבר אוסף מסכות שונות לכל אדם ששואל אותי "היי יו גילי, מה נשמע מה קורה מה הולך מה רץ".

מה שמעניין בדיכאון זה שלפעמים הוא מוציא ממני מבחינה תדמיתית לעולם גילי שונה לגמרי ולפעמים הוא גורם לי להתחבר לאני הפנימי שלי בצורה הכי חזקה שקיימת נכון לעכשיו.