פאק בחיים לא עשיתי משהו כזה אבל היי, בואו נזרום עם זה כי חוויות חדשות יכולות להיות נחמדות.

לעת עתה אשאר עם הכינוי גילי ריד ואולי בהמשך אתעלה על עצמי. 

בקרוב אהיה בת 18 שזה כיתה יב' מה שלא רלוונטי בימי הקורונה הללו. ההתרגשות עולה ומתגברת מיום ליום ומתגבשת במיליון ושלוש רגשות- פחד וחרדה, ציפייה, רתיעה ומשיכה. לא חסר סך הכל. 

אני פשוט אקפוץ ישר לתוך זה. 

אומרים שלפעמים העבר מתערבב עם ההווה ולכן הזיכרון משתנה ומתוועת, אבל הדיכאון שלי החל באזור כיתה יא' אם אני לא טועה. לא ידעתי להצביע על זה ולהגיד לעצמי "שמעי שאת בדיכאון". 

הוא התגבר ככל שהמשיכה השנה בעקבות הלחץ הנודע של כיתה יא' - הבגרויות והמבחנים, העייפות הנגררת, הרצון לאזן בין חברים ללימודים למשפחה... הכל נזרק לעברי כמו חצים מחודדים... ובכן, אני לא בכושר מי יודע מה והחצים פגעו בי קשות. התמוטטויות עצבים שהובילח לפגישות עם כל הדרגים האפשרים של סגל המורים מה שבכלל תרם להפוגת המתח והלחץ... אם היו עושים לי אקג התוצאות היו מושלמות ככל הנראה. 

ידעתי שאני במצוקה באותם שלבים וידעתי שאני חייבת עזרה, לא יכולתי לתת לעצמי להתדרדר ולהגיע למקומות חשוכים ועמוקים ולכן החלתי להיפגש עם יועצת התיכון ומיד אחרי ביקשתי מהוריי טיפול פסיכולוגי מקצועי. אין ספק שזה עזר לי. 

אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזו זה שלדעת לבקש עזרה זו חוזקה ולא חולשה, לדעת להגיד "קשה לי ואני צריך תמיכה" זה להיות כן עם עצמך ולהקשיב לצרכים הפנימיים שלך. 

עד היום אני בטיפול הפסיכולוגי מה שמאד עוזר, לפרוק ולשתף, לתת לעוד אדם להיות מעורב במשא הכבד אותו אני נושאת. 

הטיפול הוא לא תמידי וברוב הזמן זו אני שמתמודדת עם הדברים ואלו הרגעים שהכי קשים, לדעת שלמרות התמיכה שקיימת אלו החיים שלי ואני זו שחיה אותם וצריכה להתמודד עם כל מה שיבוא בעתיד. 

בערך באותו זמן שהחל להתפתח הדיכאון החלתי לכתוב בצורה יותר רצינית כי בעבר הייתי כותבת ביומנים. 

החלתי לכתוב וזה הפך להיות משהו שגור בחיים שלי ואפילו לפעולה בלתי נפרדת ביום יום. 

למה לכתוב? לא שיתפתי עם חברים את מה שאני עוברת כי פחדתי שיהיה להם קשה להבין ולתמוך בי ובכלל להכיל את כל המסה הזו,ועם היועצת והפסיכולוגית פחדתי לשתף גם כי הטיפולים איתן היו רק בראשיתן. 

יש משהו בכתיבה שהוא מאד אינטימי, שהוא פרסונלי וייחודי רק לך כך שמבחינתי באותו שלב העדפתי לדבר על הדברים מאשר לשתף את הכתיבה. 

עברו חודשים ואני כותבת שירים וחיבורים ופרוזות והכל נשמר בתוכי והבנתי שזהו, אני חייבת לעשות עם זה משהו- לשחרר החוצה. 

העלתי לאט לאט את החומרים שלי לאתר ובזו זמנית פתחתי משתמש באינסטגרם שגם שם העלתי את החומרים. 

אחרי כמה חודשים אזרתי אומץ מטורף שעד היום אני מתקשה להסביר מאיפה הוא בא ופשוט העלתי סטורי באינסטגרם לכל החברים הקרובים בו פתחתי על רגל אחת ושחררתי את כל המשא החוצה מה שהביא להקלה פיזית ונפשית. קיבלתי המון חום ואהבה מה שקידם אותי חודש אחרי למהלך בו שיתפתי גם את הכתיבה שלי החוצה. 

היום הכתיבה מהווה עבורי מקום מפלט, מקום לדייק רגשות ולהבין אותן, מקום בו אף אחד לא יכול לשפוט את מי שאני- דף נקי וחלק שרק מחכה לשמוע את מה שאני חשה באותו רגע. 

בנוסף אני מנגנת מזה שנים ולאחרונה התחלתי להלחין יצירות שמתבססות על הרגשות. 

יש משהו במוזיקה שהוא בל יתואר. מוזיקה היא כלי כל כך טוב להעברת מסרים ורגשות. 

התחלתי לשמוע המון שירים מכל העולם כי מבחינתי מוזיקה זה למצוא את המילים שאני לא יכולה להסביר שמישהו אחר כן מצא ומשם להתחבר וגם לספר הלאה לקרובים לי כדי שיבינו דרך המוזיקה מה אני חווה במידה ואין לי באותו רגע את המילים להסביר. 

ובכן זה היה משחרר מאד לכתוב את כל זה

זאת אני, גילי ריד (לעת עתה) 

בהמשך אספר עוד על הדיכאון והכאב, העבר היותר רחוק ועוד על הכתיבה.