פוסט שני ביום אחד? באמת? ולחשוב שרק אתמול דיברתי עם הפסיכולוגית...

אז קרתה תקרית, תקרית שאני יודעת שהתמודדתי איתה די יפה, אבל עדיין אני מרגישה חסרת אנרגיות, אני מרגישה שבאיזשהו מקום יכולתי למנוע את הסיטואציה. אני תמיד מרגישה שבאיזשהו מקום, אני אשמה..

זה היה אמור להיות ערב נחמד, ערב של ישיבה עם 2 חברות, לשבת בבית, להירגע מהשבוע, לשתות קצת יין, לראות סרט טוב. ערב שהיה אמור להיות בסופו של דבר משהו שיוציא אותי קצת מהבאסה שאני נמצאת בו, חיכיתי לזה.. חיכיתי להפוגה הזאת, למנוחה הזאת, לפאוז הזה.. לעצור את המירוץ אחרי הזמן ופשוט להינות קצת מזה שהוא עובר.. 

אז הכל התחיל נורא טוב, אכלנו עוגה, שתינו יין, ראינו סרט - אומנם עצוב אבל הרגיש לי שכל אחת מאיתנו הייתה צריכה לבכות קצת, לשחרר מעצמה את העול שהיא החזיקה בנפש.. זה התאים את הסיטואציה, זה היה בול במקום. ואז הסרט נגמר..

התחלנו לדבר על כל מיני נושאים, נושאים כלליים, תהיות על החיים, מחשבות על העולם, מחשבות על פוליטיקה, מחשבות על מחשבות.. דיברנו על הרבה נושאים, אבל בשלב מסויים השיחה עלתה על פסים לא נכונים, להיות יותר תקיפה, להיות יותר חזקה, להיות יותר קשה.. ואני יודעת שחברה שלי לא התכוונה להרים את הקול או לומר דברים שיפגעו בי, אבל זה פגע.. 

העניין הוא, שזה לא המילים שנאמרו שפגעו בי כל כך, כאב לי יותר, כאב לי כי ידעתי שכל מה שהיא אומרת היא אומרת כי עובר עליה משהו, כי היא מחזיקה בתוך עצמה משהו שקשה לה ושהיא לא יודעת איך להוציא אותו, איך לדבר עליו.. וכאב לי שהיא לא הרגישה מספיק בנוח איתי, שאני החברה הכי טובה שלה, לפתוח את הדברים, לדבר על מה שבאמת באמת כואב לה ומה שבאמת באמת מפריע לה. כי דעות פוליטיות מנוגדות או מחשבות שונות על דברים אף פעם לא גרמו לנו לריב או להגיע לפסים בהם מישהי מאיתנו אמרה לשנייה לסתום או דיברה אליה לא יפה.. ואיכשהו בשיחה הזאת זה הגיעה למצב שהיא ממש תקפה אותי מילולית ובסופו של דבר גירשה אותי מהבית שלה..

אני יודעת שאני לא יכולה באמת לכעוס עליה כי קשה לה, אבל פגע בי שהיא הרגישה יותר בנוח לצאת עליי ולהעיף אותי מהבית שלה מאשר לשתף אותי במה שעובר עליה, במה שהיא מרגישה, במה שקשה לה.. כי אני יודעת שאם תהיה לי בעיה אני אפנה אליה. זה מאכזב אותי, בעיקר בשביל עצמי, להבין שאני לא המקום הזה בשבילה.. כי חשבתי שהיא רואה בי מישהי שהיא יכולה לספר לה הכל. 

אני כועסת על עצמי שבכלל המשכתי את השיחה הזאת למרות שראיתי שהיא לאט לאט מתחילה להיכנס למקומות לא טובים ופסים לא נכונים, אני כועסת על עצמי שאולי הייתי מרוכזת יותר מדי במה שעובר עליי בלי לשים לב שגם עליה עוברים דברים, אני כועסת על עצמי שלא הקשבתי לאינטואיציות שלי כי הרגשתי שמשהו לא בסדר עוד בתחילת היום וידעתי שמשהו קורה ושאנחנו לא צריכות להיפגש היום.. אני כועסת כי אני פשוט מרגישה שיכולתי למנוע את הסיטואציה ולא מנעתי אותה..

ואני יודעת שזה מטופש לחשוב ככה, אני יודעת שזה מפגר לתת לעצמי קרדיט כזה עצום, אני יודעת שזה מגוחך להאמין שאני יכולה להימנע מכל סיטואציה לא נעימה, אבל זאת ההרגשה שלי כרגע..

אז בין התחושות שלי יש: תסכול על זה שיכולתי למנוע את הסיטואציה, כעס על זה שלא הייתי מספיק קשובה לעצמי ובעיקר אליה, כאב על זה שהיא חווה עם עצמה משהו שהיא לא מרגישה שאני יכולה לעזור לה בו ופגיעה על זה שהיא התייחסה אליי ככה במקום לפתוח איתי את הדברים שבאמת מפריעים לה.

אני יודעת שנשלים בסופו של דבר ואל תטעו, היא קרן האור שלי בתקופה האחרונה ואני שואבת ממנה כל כך הרבה תובנות שאולי מעידות על צעידה במסלול של לימוד עצמי (למרות הפוסט המתמסכן אמש), אבל אני לא חושבת שהיא שמה לב שהיא עשתה משהו לא בסדר ובנקודה הזאת בחיים שלי אני חושבת שאני כן צריכה לעמוד על שלי.. 

אז הפעם, רק הפעם, אני בוחרת לא להתנצל על זה שאני חושבת אחרת.