אתמול היה לי יום קשה,

או יותר נכון עוד יום קשה...

שהצטרף לכמה ימים קשים...

פיזית ונפשית...

התסכול מהכאב הטריף את הדעת...

נרדמתי בסוף מרוב חולשה.

התעוררתי לפנות בוקר בבאסה

ושוב הכאב המוכר עד אימה,

מפלח את גופי, ויחד איתו את הנשמה...

ומביא אותי לתחושה לא טובה מידי

שתופסת אצלי מקום נרחב למדי.

ולא, לא בא לי שוב לשקוע בתחושה רעה.

אז נזכרת בשיחה שעשיתי אתמול, ורוצה לשתף אתכם בה

ולהזכיר אותה לעצמי על הדרך.

ולהעלות לה שוב את הערך.

באותה השיחה, בכיתי את הכאב ממני והלאה,

היא הקשיבה והכילה

ובסוף, שהרגשתי שאני רק בוכה ומתלוננת,

(טוב, כמה אפשר לראות בזום פני מתבכיינת

היא אמרה לי לחשוב על ארבעה דברים טובים,

 
שלמרות הכל, עשיתי בשביל עצמי בימים האחרונים...

והיא התחילה עם הראשון, בזה שלמרות שהרגשתי רע ורציתי להיות לבד עם הכאב,

בלי למשוך את תשומת הלב, 

נכנסתי לשיחת זום, במחשבה 

שיש סיכוי קטן שזה יהיה לי לטובה... 

וביקשה שאוסיף עוד שלושה...

בבת אחת המיינד השתנה, 

פתאום עלה חיוך על שפתיי, 

פתאום הרגשתי שאני פייטרית ולוחמת על חיי

וכל מי שיגיד שהכל בידיים שלי, 

ואני צריכה להילחם ולהוכיח מי אני, 

לא יודע בכלל כמה אני נלחמת כל רגע ושניה.

נלחמת בעצמי. 

בכאבים הבלתי נסבלים שתוקפים אותי,

בחרדה המשתקת אותי תרתי משמע למיטה

ומנסה להפיל גם את רוחי מטה...

ולא נותנת לעצמי לשקוע, 

(גם אם זה אולי נראה ככה לרגע... 

כי הכי קל לדבר את הכאב 

והוא מציף כל חלק אחר טוב שבי ותופס את כל תשומת הלב), 

אלא מנסה שוב ושוב למרות הכאב העצום,

לקום, לתפקד, לנגן, לצייר, ליצור, לדבר, ליפול ושוב לקום.

אולי בשבילכם זה נראה נורמלי, 

אבל רק אני יודעת בכמה מאמצים זה עלה לי.

אז אם גם אתם מרגישים בדאון, מכל סיבה שהיא.

בעצם גם אם לא,

מציעה לכם ככה בסוף יום לכתוב לעצמכם

כמה דברים טובים, שלמרות הכל, הצלחתם לעשות למענכם.

ולהודות עליהם.

וזה לא חייב להיות משהו ענק... 

או מלוקק...

יאלה מי איתי באתגר?

מה עשית בשביל עצמך היום, בלי לחשוב על מה יהיה מחר?

מצרפת ציור שציירתי לגמרי בשביל עצמי,

כי כבר מעל חודש שציירתי רק בשביל אחרים.