הסיפור שלי איננו סיפור על בעיות בריאותיות, אם כי יהיו מי שידאגו לבריאותי הנפשית.

למרות גילי המופלג, הגיל השלישי, אינני סובלת ממחלות רקע, ולכן יכולתי להמשיך ולחיות בסיטואציה שתפסה אותי בפרוץ הקורונה. כך קרה שמצאתי את עצמי בתחילת תקופת הקורונה בבית מלא חיים ושמחה, עם הבת, החתן ושני ילדיהם, בני ארבע ושנה, שהיו בין דירות. נאלצו לפנות את דירתם הקודמת, ועוד לא קבלו את ביתם החדש.

אם הגנים היו ממשיכים, ואם החיים היו כרגיל, לא הייתי כותבת כאן את הפוסט, אבל הגנים נעצרו, וכל החיים נעצרו, והסיר לחץ התמלא לחץ. אני מרגישה צורך לפרוק, ואין מקום טוב מזה, שכן כאן  לא מכירים אותי, אני לא פוגעת באף אחד, ואולי יהיו אחד או שנים שיבינו ללבי.

ממה נתחיל?

מקצב החיים.

יש דור X זו אני, יש דור Y אלה הבת והחתן ויש דור Z שהם הנכדים.

קצב החיים שלי הוא מתוקתק, לא דוחים. גומרים לאכול? מסדרים מדיח, יש כביסה? מכבסים. לעומתי, קצב החיים של דור Y - מה שאפשר לדחות לאחר כך, אין כל סיבה לעשות עכשיו.

התוצאה: כל תחזוקת הבית השוטפת, נופלת עלי, באשמתי כמובן, כי אני לא מחכה. אני מדיחה, מכבסת, תולה, מקפלת ומנקה...

תכנון

אצלי החיים מתוכננים, השבוע מתוכנן, היום, הארוחות, הקניות. 

אצלם? מגיעים לארוחת צהרים ושואלים "מה נאכל היום?". מפשירים ב 12.00 כשרעבים, משהו שיהיה מוכן רק בעוד שעה, ומחזיקים מעמד בינתיים עם בכי של ילדים ועצבים של רעבים.

התוצאה: באשמתי, רב הבישולים המתוכננים עלי. ביום ראשון מבשלים ליום שני ושלישי, ביום רביעי, לרביעי וחמישי, ובסופ"ש בוודאי שהבישול עלי. פה ושם יש להם פרץ של יצירתיות ויש ארוחה מתוקתקת, ארוחת גורמה שהם הצליחו להשחיל בתוך השבוע המתוכנן שלי.

ניצול זמן

אני יכולה לשחק עם הילדים ובזמן שהם שקועים, אני מקפלת כביסה, מעמידה מרק, או מסדרת את הצעצועים שנשארו מהסיבוב הקודם. אם הילדים עסוקים עם מישהו אחר, אני כבר אתקתק משהו בבית כדי שיהיה מוכן לאחר כך.

אצלם:

אם יש כמה דקות שקט, פותחים את הטלפון ועונים לווטסאפים, פייסבוק או... סתם נחים מול הטלויזיה. כן עם הילדים שמטפסים עליהם ומציקים להם. איפה הבעייה? אין בעייה... הכל טוב והכל נחמד, והצעצועים נשארים באמצע החדר והכביסה ממתינה. אתם יודעים למי...

והתוצאה: ילדים שצמאים לאבא ואמא, ונדבקים וגם מציקים, כי אבא ואמא עסוקים בדברים אחרים בדיוק כשהם רוצים אותם.

למען ההגינות אני חייבת לציין שיש גם שעות השקעה, לפחות מהצד של האמא, הרבה שעות יצירה עם הילדים, הרבה שעות ספורט מותאם, אבל בין לבין... הטלפון... 

חינוך ילדים

אצלי החינוך כולל גבולות והשקעה... השקעה בלימוד מילים חדשות, בהרחבת אופקים, בחינוך כללי ובעיקר בפשרות ומשא ומתן.

אצלם חינוך מתחיל ונגמר בגבולות. 

והתוצאה: עימותים, עימותים, עימותים! 

בכי כל ערב לפני השינה, בכי כל ארוחה עד שמגיע האכל, בכי בכל רגע של שעמום...

ואני שואלת אתכם, האם גם כשאנחנו גידלנו אותם, את דור Y, כך היה?

למה אני זוכרת ילדים טובים, מעט מאד בכי, בלי גיל טיפשעשרה, עם בית מסודר כל ערב, וכבוד הדדי?

אולי מפני שאני לא זוכרת נכון? אולי מפני שממרחק זמן הכל נראה אחרת?

כך או כך, אני מתנצלת מכאן בפני דורY שאני לא תמיד נחמדה, ושיש לי הערות "חינוכיות" מפעם לפעם, שברחתי להם למדבר אחרי שלושה שבועות ביחד, ובליתי את השבוע הראשון של הקורונה באוהל, כי לא יכולתי להיות יותר בבית.

אני שמחה בשמחתם שהבית שהמתינו לו התפנה, ושהם נפטרים ממני ומהמבטים והאנחות שלי, שאולי הם בכלל לא הרגישו בהם, כי מבחינתם, הכלים יכלו לחכות, והילדים של כולם בוכים לפני הארוחות ולפני השינה. תבדקו בפייסבוק ותראו.

אז בזאת אני מרגישה שפרקתי את תחושותי, ואוכל לשמוח בשמחתם כשיעברו לביתם החדש, שבו יגלו שהמדיחים לא מתמלאים מאליהם, וגם לא מתרוקנים, שהכביסה לא מתכבסת וגם לא מתקפלת מאליה, שהארוחות לא ממתינות על הגז או במקרר, וכשהילדים עולים להם על הראש, אין סבתא בשטח שיכולה לקחת כל פעם ילד אחר ל"שיחה" ולהרגעה. סבתא תשאר רחוק, ותתגעגע!

שלכם, 

הפונקציונלית בימי הקורונה...