לא מצליחה להירדם, יותר מדי מחשבות, על יותר מדי רגעים, שאופפות יותר מדי שעות שינה פוטנציאליות. רגעים נשכחים, רגעים כאובים, בעיקר הרבה רגעים של מה אם.

חשבון נפש זה לא, או יותר נכון אולי, בעיקר הרבה אכזבה, השפלה, כאב. הייתי מגדירה את המצב בעיקר בילבול, בילבול אחד גדול.

בפשטנות גמורה- סופרפוזיציה קוונטית מתאר מצב פיזיקלי כסכום של מצבים אחרים, מה שמסכם את התחושה הכללית שלי היום.

תוצאה ידועה מראש, כאשר לא משנה מה סך הבחירות שאני עושה, סך השינויים שאני מנסה להכניס לחיי, סך התפניות, התגלויות הנפש וכו, עדיין התוצאה נשארת זהה. המצב הפיזיקלי שלי נשאר זהה. עדיין רע לי.

אני לא מצליחה להבין איך אני כמהה כל כך למישהו שהרס כל כך הרבה ממני, כל כך הרבה מהמשפחה שלי, מהחברות, מהכל. 

אני מרגישה אגואיסטית מהמחשבה שאם הוא יבוא ויושיט לי יד אני אקח אותה, כי אני מתגעגעת, כי הוא אשליה שנעוצה לי במערכת יותר מדי חזק, כי אני לי מצליחה לראות אותו אחרת. 

הוא ליטף לי את השיער והלחי, נישק לי את המצח ברכות והרכיב על אפי משקפיים שדרכם אראה את העולם, והעולם קר וחשוך ורע ואפל ורק הוא מופיע כאור דרכם. 

ואני יודעת שהם שקר, אני יודעת שהוא שקר, אבל אני רוצה את השקר שהובטח לי. אני רוצה שההרגשה הזאת תיפסק. 

קיבלתי בירושה את המשקפיים.

קיבלתי בירושה את הכאב.

קיבלתי בירושה את הסבל.

קיבלתי בירושה את הדעה שלא מגיע לי משהו טוב.

קיבלתי בירושה סופרפוזיציה קוונטית.