תקופה מאתגרת עוברת עלינו האנושות בחודשים האחרונים. כששמעתי שנגיף הקורונה יצא מגבולות סין והחל להתפשט בעולם הבנתי שמהר מאד הוא "יעשה עליה" לישראל:)

 חגגתי יום הולדת בסוף פברואר עם הוריי ומשפחתי הגרעינית משום שעברתי חורף רווי מחלות ומיד לאחריו כאילו חזרתי אחורה בזמן 5 שנים לתקופה שאחרי ההשתלה.

לתחושתי האנושות מתארחת עכשיו בחיי היום יום שלי, חיים שבהם אסור לי לחבק את ילדיי גם אם הם רק משתעלים, בן הזוג שלי צריך לישון בחדר אחר גם כשהוא לוקה רק בצינון קל, תמיד לשבת ליד דלת או חלון, אירועים המוניים הם מוקצים ובעיקרון אסור לי לגמור לאף אחד מהצלחת :)

אולי משום כך היה לי קל, בהתחלה לוותר על מופעים שחיכיתי לראות אפילו בלי לקבל החזר על הכרטיס וגם על ביקור בקניון. בהמשך כשהתנאים הוחמרו ונאלצנו להשאר הילדים ואנחנו ימים רבים בתוך הבית בלי פעילויות זה לא נראה בעיניינו יוצא דופן משום שגם בחופשות רגילות מביה"ס אנחנו נמנעים ממקומות המוניים ואירועים מלאי אנשים ובעיקר אלו המיועדים לילדים.

 השבוע נחגוג את חג החירות שבשלוש השנים האחרונות לא היה שמח במיוחד עבורי, אני מוצאת כי בני האדם שומרים להם מסורות שיוכלו להעביר הלאה כאקט של הישרדות, המוח זוכר ועושה אלפי שנים את אותם הדברים באותו זמן כחלק מעם ומסורת.

 עבורי לעומת זאת החירות מתבטאת ביכולת המחשבה שלי לעוף מעבר לכבלים; אני יכולה לדמיין את עצמי מבלה בחוף הים בערב אביבי נעים, לחוש את הרוח האביבית מלטפת את פניי, לראות את החנויות האהובות עלי בקניון ובעיקר לראות בבירור את הרגע בו הכל נרגע ואני נוסעת להוריי לחבק אותם אחרי שהתגעגעתי כ"כ.

אבל בכל הבלאגן והשינויים הללו יש משהו אחד שאינו משתנה- הטבע! הוא מתעקש לפזר את בושמו של האביב ולהפיץ את השרב העוקצני של התקופה כבכל שנה והוא זה שמזכיר לנו ש ”מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ“ (קהלת א, פסוק ט) וגם שלכל דבר יש סוף והמגיפה עוד תגיע לקיצה. מי יתן ויבואו ימים טובים עלינו בקרוב!

חג שמח.