היום היה היום האחרון.היום סגרתי את העסק.

ניסיתי. באמת שניסיתי. 

נאחזתי בשיניים, הורדתי מחירים, עבדתי כמעט בחינם. כל יום קמתי עם תקווה גדולה בלב, וכל ערב חזרתי עם מפח נפש.ממקום עבודה שהיה חי, נושם, בועט, זה הפך למקום מת.הטלפון שלי, שהיה מצלצל כל 5 דק', נדם.אין בי עוד צורך.ועתה, אני מתמודד עם הדבר הקשה ביותר. עם עצמי.יש לי זמן לחשוב על חיי. וזה לא דבר טוב, כי איני אדם טוב.

מצית עוד סיגריה.

היא שולחת לי הודעה בוואטסאפ. אימוגי של ללבות. מתגעגעת.אני לא.  למה בכלל נכנסתי איתה לקשר? הרי מבחינתי היא היתה אפיזודה חולפת. ריגוש  שכל כך חסר לי. הסקס איתה היה אלוהי, מלא תשוקה ותאווה. אך אני כרגיל, לא מסופק.

 והקטע הוא שתמיד אמרתי לה את האמת. מעולם לא השליתי אותה. אמור וחזור אמרתי לה ששום דבר רציני לא ייצא מזה, שהיא מבזבזת את זמנה. שלא תעזוב את בעלה. שגם אני לא מוכן לפרק את התא המשפחתי שלי.אך היא שומעת ולא מוכנה להבין.נאחזת בי כמי שנאחז בשביב של תקווה חסרת סיכוי.

נמאס לי להיות בן זונה. פשוט נמאס לי.למה אני לא כמו כולם?למה אני מזוייף? הכל מתפורר סביבי. שכבה שכבה מתקלפת לה.

סימסתי לה מילים מנחמות וכתבתי לה שלעת עתה, לא נהיה בקשר.

אני סובל ובא לי להקיא.