אני נחנקת.

נחנקת מלהיות בבית עם המשפחה, נחנקת מחוסר העשייה, נחנקת מההמתנה הבלתי מוגדרת לחזור לחיים, לשפיות המעטה שעוד הייתה קיימת, אני נחנקת מהשוני והפער שקיים ביני לבין המשפחה שלי, אני נחנקת מחוסר ההבנה, אני נחנקת מחוסר היכולת לקבל, להכיל, לשלב, אני נחנקת עד אובדן אוויר להתקיים.

אני מותשת.

מותשת מאי היכולת שלי למצוא את המקום שלי, מותשת מאי היכולת להיאחז במשהו, מותשת מעודף הרעש, הבלאגן, רעשי הרקע שהתקופה הזאת מייצרת, אני מותשת מכל הביחד, אני מותשת מאי הבריחה, אני מותשת מחוסר השקט, אני מותשת עד אפיסת כוחות מוחלטת.

אני מתרחקת.

מתרחקת מהאדם שהייתי לפני שהכל התחיל, מתרחקת מהחברות, מתרחקת פנימית מהמשפחה, מתרחקת בעיקר מעצמי, מתרחקת מהחלומות שלי, מתרחקת מהשאיפות, מתרחקת מהרצונות, מתרחקת מהאושר, אני מתרחקת עד שהאור כבר לא נראה באופק.

אני נופלת.

נופלת לתוך מקום ששכחתי שקיים בי, נופלת לתוך השחור, נופלת כי אני לא מסוגלת, נופלת כי אני לא יכולה, נופלת כי אני לא יודעת מה פגום כבר, נופלת כי אני מבינה שבעיקר אני, נופלת כי אין משהו לאר לעשות, נופלת עד שאגיע לקרקע בטוחה. 

אני נעלמת.

נעלמת ממך, נעלמת מכם, נעלמת מהסביבה, נעלמת מעצמי, נעלמת לתוך האשליה, נעלמת לתוך חומות ההגנה, נעלמת למוכר, נעלמת לקר, נעלמת לתוך הריק, נעלמת עד האופק.

כבר אינני.

כבר אינני חזקה, כבר אינני אמיצה, כבר אינני יכולה, כבר אינני מסוגלת, כבר אינני רוצה.