פוסט מחשבתי.

מאחר ואחרי השעה 12 כרגע, אכתוב כאילו כבר יום שישי (מאוד טכני מצידי, אבל אני מרגישה שיש צורך בריאליזים מובהק כרגע). 

אז מה שהדבר אומר בעצם, שמחר, ביום שבת, אני מסיימת את הבידוד. בידוד שהתחיל בחזרה מטיול, נמשך לתוך הימים החשוכים האלה וקיבל כבר כל כך כרבה צורות וגוונים שאני מרגישה שמכל העיסה הזאת הצבע היחידי שיצא זה זה צבע של קיא.

אני מרגישה מנותקת, מנוונת, תלושה מהמציאות, תלויה באוויר, בעיקר אבודה ובעיקר מבולבלת.. אני לא מבינה, מה מותר, מה אסור, מה יקרה, מה יהיה, כמה להיות בפאניקה, כמה להיות בצ׳יל, אפ מותר לי לחייך, אם מותר לי לבכות, מה אני אמורה לעשות? בקצרה, מה הלו״ז?!

אם הייתם שואלים אותי לפני שבועיים מה יקרה, הייתי מספרת לכם איך אני מחכה לחגוג עם חברות שלי, שלשתיהן יש יום הולדת השבוע, איך בא לי לחזור לעבודה ולראות אותו, איך בא לי לעשות לק, להתלבש יפה, לחזור לשגרה שלי.. וואלה.. מה השגרה שלי? מה היא בעצם? 

הייתה לי שגרה, אבל מאז שהדברים השתנו, היא לא קיימת יותר... והחל ממחר? אני צריכה ליצור אותה. ליצור אותה מאפס. ואל תתבלבלו, יש בזה משהו מסעיר, כי זה מה שאני אוהבת - קנבס חלק וערמות של אתגר, כדי שהמוח לא יתנוון והגוף יקבל את רמת האדרנלין המספקת. אבל בעצם? איזה אדרנלין יש לי מהרחבת הבידוד מחדר בודד לבית בודד?

אז בעצם אני תקועה בחדר כבר 13 ימים, תקשורת וירטואלית לחלוטין עם העולם החיצון. ומחר, התקשורת הפיזית היחידה שתהיה לי תהיה ככל הנראה עם המשפחה.. מתרגשת? כן.. צופה לאסון? גם. מבולבלת? יותר מהכל!

אני מרגישה בודדה, אני מרגישה שאני רוצה חברה ובו זמנית אני מרגישה שאני רוצה להתבודד בפינה שלי ולא לצאת עד שהמצב הזה יחלוף. אז האם התרגלתי להיות לבד? או האם אני באמת רוצה להיות לבד? האם התגעגעתי למשפחה שלי ולסביבה שלי? או שהבדידות מעקצצת במקומות הלא נכונים?

ו.. מה לעזאזל מותר לי לעשות בשבת?! 

הכי חשוב שכולנו נשמור על עצמנו, הכי חשוב שכולנו נרגיש בטוחים ומוגנים.. 

*אנשים שלא בבידוד / אנשים שיצאו מבידוד לאחרונה - ספרו לי בבקשה איך התחלתם את התהליך הזה של בניית שגרה חדשה בצל הנגיף?