השברים שלי.

השברים שהפכתי להיות מאז שריסקת אותי, מאז שאיבדת אותי או איבדתי אותך או איבדנו את שנינו או בעיקר איבדתי את עצמי. השברים האלה מסרבים להתאחות כבר המון המון זמן...

ההבנה שאתה בין אובססיה למשהו לא מוסבר שהגוף צמא אליו, שהמוח צריך כדי להמשיך לפעול, שהנשמה צריכה כדי לעבור יום ועוד יום ועוד יום. ולא משנה איזה פלסטר אבחר, הוא לא יהיה גדול מספיק לעטוף את הפצע, לסגור אותו מספיק זמן כדי שהוא יוכל להירפא.

אז הפלסטרים קטנים והמוח משתולל והרגש גועש בתוך הגוף ופאק- פאק אתה חסר לי. חסר לי הכלום שהיית וחסר לי ההכל. חסר לי האהבה והחום וחסר לי הכאב והעצב. חסר לי הרגש. חסר לי ההתרגשות. חסר לי הלב שפועם ודופק גם אם יום למחרת הוא יתמלא בדמעות. חסר לי לדעת איך מרגישים רגשות.

פעם חיינו ביחד אתה זוכר? בעולם קטן, יותר נכון בועה, שהייתה שלי ושלך, שהייתה של שנינו. היינו עומדים בה עם מכחול בשלל צבעים וצובעים חלקים חלקים, מדמיינים איך החיים היו נראים בכחול או אדום, בצהוב או ירוק ואולי בכלל היינו ממציעים איזה גוון או הולכים על משהו פחות אוונגרדי כמו לבן.

היית מחזיק לי את היד ומספר לי סיפור, סיפור שיהיה העתיד שלנו, מקום שאפשר לשאוף אליו, לחלום עליו, להיות בו עוד שנה, עוד שנתיים, עוד 10. החיים היו עוברים בין מילה למילה וכל אות הייתה מלטפת את הנשמה ומרגיעה - זה עוד יגיע, זה עוד יהיה אפשרי.

זה לא.

זה אף פעם לא היה גם.

אבל הרשנו לעצמנו לצבוע את כל החלל מבפנים כי אם היינו יוצאים ממנו היינו מבינים שמבחוץ הוא שחור, שהכל בכלל נרקב, שאי אפשר לתקן את מה שעשינו, שאי אפשר לתקן אותנו ביחד אפשר לתקן אולי בנפרד. אולי.

אולי כי כבר כמה שנים טובות אני לא מרגישה מתוקנת, אולי כי יש ימים שאני בכלל מרגישה שאני מתדרדרת, אולי כי יש לילות שאתה מופיע כל פעם מחדש, אולי כי התמונות שלך עוד נמצאות לי באלבומים על המסך, אולי כי בין מטלה למטלה אתה מופיע לי בזיכרון, אולי כי החלומות בהקיץ שלי הן על מה היה יכול להיות, אולי כי אני רואה פסיכיאטר ופסיכולוג ורוצה או לא רוצה כדורים פשוט רוצה להפסיק עלייך לחשוב.

פעם היה יותר גרוע, הם אומרים, עכשיו קצת יותר טוב. אבל זה כמו ללכת על הליכון אני קצת מתחזקת אבל עדיין הולכת במקום.

פעם היית עתיד, עתיד צבוע בגוונים של קשת.. היום אתה סדקים, סדקים ושברים ושורות שכתובות במחברת.

הלוואי ויכולתי לומר לך את כל זה, הלוואי ויכולת לענות, אבל אני יודעת שהשיחה בנינו הייתה נגמרת אחרת ממה שיש לי בראש.

הפינה הזאת שלך, אני לא רוצה שהיא תשאר שמורה יותר, הלוואי ויכולתי לשכוח אותך, הלוואי ויכולתי לוותר. אבל אני חייבת לשאול, אני חייבת לדעת רק דבר אחד אחרון: שכחת אותי לגמרי פוד, או שאתה גם חי עם אותו המחנק בגרון?