החיים ממשיכים, 

בין ריצות לרופאים שונים וביקורים סדירים במרפאת העור, האלרגיה והנשימה - השתרכה לה השגרה. שגרה של משפחה המסתובבת סביב ילדה אחת. הילדים הולכים לבית הספר, ציפי נשארת איתי, ואני לא יכולה לעשות כמעט כלום מלבד לטפל בה.

כביסות ובישולים, נקיון וארגון הכל מחכה לבעלי שיגיע או לילדים.

הגדול בן 10 וכבר אחראי כל כך, הוא מתחיל להכין ארוחת ערב לשאר הילדים או לחילופין שומר על ציפי ואני מארגנת את הארוחה. בצורה כל שהיא המשפחה דווקא מתאחדת, כולם במשימה אחת שציפי לא תגרד ושנוכל לעשות דברים ביחד.

אני משיגה חומרים לעשות יצירות, משחקים ופעילות כך שכולם יהיו עסוקים ואני אוכל להיות איתם כשכמובן ציפי על הידיים שלי. יצרנו עבודות עם חרוזי המה ועשינו תערוכה מכל היצירות, בנינו עיירות מפעם, או שיחקנו משחקי דמיון. (צירפתי תמונות)

כשציפי קצת גדלה, גברה גם הקנאה, היא קבלה כל כך הרבה תשומת לב, ולא משנה כמה באמת סבלה או כמה דברים היו אסורים לה, דבר אחד היה לה הרבה – תשומת לב של הורים אוהבים ואחים שיודעים אין מה לעשות צריך לעזור לה, לוותר לה ולשמור שלא תגרד.

הם הרוויחו טיולים וביקורים בכל מני מקומות בזכותה, אבל תמיד נשארה העובדה שהכל בגללה! היא היא נמצאת במרכז!

יום שישי אחד קלטתי עד כמה אני צריכה לשים לב לילדים האחרים, אחד הילדים שיחק בחוץ בנדנדת פלסטיק ששני ילדים יושבים בשני הצדדים, מרוב התלהבות הם התנדנדו חזק עד שהוא עף ונפל על סנטרו. מלבד פצע פעור בסנטר, מיד ראיתי שמשהו בלסת לא תקין ונסעתי אתו לבית החולים.

נשארתי שם כל השבת, היה לו שבר בלסת. והיו לו כאבים, אבל ראיתי שהפנים שלו קורנות והוא מרוצה, הייתה לו שבת מיוחדת לבד עם אמא!! עד כדי כך, הוא מוכן לסבול כאבים  ואיסורים שונים  באוכל, רק כדי לקבל קצת מהתשומת לב של אחותו. הדבר היכה אותי בהלם אבל גם פתח לי את העיניים לראות את החוויה מהצד שלו. מאז יותר הקפדתי לתת לכל אחד גם זמני איכות בלעדיים ככל האפשר!!

משפחה היא משהו שאין לו תחליף, נכון הם גם רבו הרבה והלכו מכות, שיחקו שעות ובלגנו את הבית,  אהבו וקינאו - אבל דווקא האטופיק הזה, נתן לכולנו איזה מבט על החיים, איזה יכולת להתעלות על הצרכים שלי עבור השני. היום יש בין כולנו קשר מיוחד במינו. האחים יעשו הכל אחד עבור השני,  משפחה שיכלה לאטופיק הזה!!!!