ממתינה.

ממתינה לפסיכולוגית, ממתינה לפסיכיאטרית, ממתינה לטיול, ממתינה להורים, ממתינה לחברות, ממתינה לו, ממתינה בעיקר לי.

אף אחד לא באמת מספר כמה קשה זה לחכות, כולם תמיד מספרים כמה קשה זה לעשות. אבל הדבר הקשה מכל הוא להמתין שמשהו יקרה. להמתין בלי היכולת לעשות שום דבר בעצם פרט לזה.

אז אני ממתינה, ממתינה שמשהו יקרה - בסביבה שלי, לסביבה שלי, לעצמי.. ממתינה שמשהו יבוא ויוציא אותי מהבוץ או מהחיים, אין לדעת.

לפעמים ההמתנה נעימה, לפעמים ההמתנה בלתי נסבלת, טבל בסופו של דבר הכל פסיבי. הכל חיצוני. הכל תלוש ממני. כמו סרט נע של חיים שאני ספק עשיתי, ספק רציתי, ספק קיבלתי. 

אז אני מחכה ברציף החיים שתגיע רכבת שתהיה שווה מספיק לעלות עליה, ממתינה שיהיה קרון שמראה מספיק מקושט ומזמין, מחכה שהנוסעים יהיו לטעמי, שהסביבה תהיה נקייה וטהורה יותר, שהמסע יהיה מלהיב יותר שהיעד יהיה מרגש יותר. 

מחכה, מחכה, מחכה.

ממתינה, ממתינה, ממתינה.

אבל אף אחד לא יודע, כמה בעצם, אני שונאת להמתין.