התעוררתי. הרגשתי את אותו הדבר כמו כל יום אחר. יודעת שעוד יום הולך לעבור בדיוק באותה הדרך כמו הקודם. הכל חוזר על עצמו ואני מתחילה להשתעמם. אני כלואה במציאות המשעממת הזאת וכל מה שאני רוצה לעשות זה לרוץ. לברוח. להרגיש חופשיה. למצוא את המקום אליו אני שייכת 

 כל חיי אחיה כך? שמציאת מקומי הוא רק רצון. בגדר חלום שלא ניתן להגשים? השעמום הורג אותי, אני צריכה שינוי . כל שינוי.  

לפני חודש, קצת פחות, היה לי התקף בשיעור אנגלית. רעדתי ולא יכולתי לזוז. כמעט ולא נשמתי. בכל פעם שלקחתי נשימה, הרגשתי דקירה כואבת באזור הלב. הובילו אותי לאחות שרצתה שאתקשר לאמא כדי לקבל אישור להזמין לי אמבולנס. אמא לא ענתה. באותו היום הלכנו לרופאת המשפחה שתגיד לנו מה הבעיה. 

הלב שלי איבד את הקצב. הוא פועם מהר יותר ממה שהוא אמור. גם אם אני לא עושה שום פעילות גופנית. אסור לי לרוץ. ואני מרגישה חסרת כוחות. מצד אחד המוות כה קרוב. ארוץ לעבר מותי, לעבר התחלה חדשה או סוף קוצר נשימה. אבל האם אני באמת רוצה להיפרד מהמקום אליו התרגלתי? 

פתאום החיים שלי לא נראו כל כך ארוכים ומשעממים. בכל יום הייתי קופצת מקופת חולים אחת למוקד וממוקד לבתי חולים בערים שונות. ונמאס לי. רציתי שינוי, אני יודעת. אבל עכשיו כשהחיים נראים כל כך קצרים אני רוצה להעביר את מה שנשאר בלחיות. ולא במחשבה של מוות וחולי. 

בקרוב אקבל קוצב לב וחיים יחזרו להיות כמו פעם. עד מחר אוכל לגרום לחיי להשתנות לנצח. לרוץ. 

אני רוצה להרגיש חופשיה. אני רוצה לרוץ.