בתוך כל הכאוס הזה נעלם הביחד שלנו, נעלמה השגרה, נעלמו החיים כפי הכרנו אותם, אין מקום לכלום חוץ מהסרטן, הוא השתלט ותפס את כל המקום כולו. השיחות, המעשים, ההתנהלות, הפעולות, המחשבות הכל הכל סביבו. יום האהבה האחרון הזכיר לי שהוא השתלט גם על האהבה שלנו זה צבט לי בלב כי קצת (הרבה!) התגעגעתי אליה.

כשירדנו מרכבת ההרים, אחרי שכבר נמצא כיוון ודרך חדשה ללכת בה, היה יום אחד, כלומר כמה שעות של חסד שנכנס קצת שקט לתוך הכאוס והשקט הזה החזיר אותנו לעצמנו, לכמה רגעים. "אני אוהב אותך" הוא אמר ואני בכיתי מהתרגשות! לא שיש לי ספק באהבה שלו אלי (כל השנים הוא חוזר ומדגיש שאני האשה של חייו) אבל פתאום, ברגע הזה, הבנתי שיש מקום לנו והרגע הזה לא פחות חשוב מכל מה שקורה. הצלחנו להיות בזמן איכות משובח יחד, ככה כמו פעם, כמו לפני שהסרטן הגיח לחיינו בסערה.

למדנו להיות כאן ועכשיו בצורה הכי ברורה. ובכאן ועכשיו יש רק הווה, אין עבר אין עתיד אין מחשבות יש רק להיות נוכחים ולהרגיש. והרגשנו! אינטימיות, שיח, מגע, צחוק, קירבה, זמן איכות עם הילדים, לילה שקט (כמה זמן לא היה כזה..?!).

הלילה הוא טס לקצה השני של העולם לטיפול ייחודי, לבד, רוצה להתרחק מכולם ולהתקרב לעצמו. ישאר שם תקופה ואני כנראה אצטרף אליו בהמשך. מה נותנים לו לדרך? חיבוק ארוך, תמונה של שנינו בימים הכי טובים שלנו ומאחוריה מילים כתובות שמגיעות מתוך הלב והנשמה שלי:

קח איתך את כל האהבה שלי

שמגיעה מתוך עמקי נשמתי ושמורה רק לך

קח איתך את החום שבחיבוק

את הקסם שבחיבור שהוא רק שלנו

וזכור שיש לי מקום בלב שקרוי על שמך

הוא שלך ואתה יכול לגעת בו

בכל רגע שתבחר ולהתחבר

אני כאן

איתך

ובשבילך

בכל מה שתרצה

אוהבת אותך

ו.. אהבה. נותנים אהבה כי זה כל מה שיש לתת, זה כל מה שיוצא מהלב, הכי נקי, הכי אמיתי, הכי קרוב, הכי מרפא.

בהצלחה אהוב שלי.