מעולם לא הייתי טיפוס של אקסטרים, אני לרוב מעדיפה להרגיש את הקרקע יציבה תחת רגלי, אבל השבועות האחרונים היו שונים, הרגשתי שאני חיה על רכבת הרים הכי אקסטרימית שיש! כל כך הרבה דברים קרו כל כך מהר! העליות המאתגרות, הירידות התלולות, הפיתולים המפתיעים, ההתהפכויות הלא צפויות, התחושה שתכף ניפול, הנשימה שנעתקה כל כך הרבה פעמים והרכבת שלא עוצרת. לא ביום ולא בלילה, ממשיכה לדהור ללא שליטה של אף אחד מאיתנו, ואנחנו בתוכה.

אז הוא החליט להפסיק את הטיפולים הקונבנציונאליים ולחפש משהו אחר שיעזור לו להרפא "אני לא רוצה לשרוד את המחלה ולגלות עוד כמה שנים שהיא חזרה והגוף חלש מדי להתמודד, אני מחפש ריפוי" כך הוא אמר ואני מבינה אותו למרות שקולות קטנים בראש שלי מגיחים מדי פעם ואומרים אחרת.

השבועות האחרונים היו עמוסים בכמויות עצומות של מידע שהגיע אלינו, בעיקר אליו, בשיחות עם אנשים, בהתייעצויות עם רופאים, מטופלים, חולים, מבריאים. למידה של הדבר העצום הזה, מאיפה הוא בא ולמה הוא קורה, ואיך להבין ומה נכון ולאן הלב מתחבר ולוקח? דברים שינו כיוון מרגע לרגע.

אני כותבת את הדברים ומרגישה ששוב הפסקתי לנשום, זו התקופה הכי מאתגרת שהייתי בה בחיים והדרך עוד ארוכה.

הוא לוחם ואני מתבוננת בו ונפעמת מהכוחות שיש לו, מהדיוק, מההבנה, מהשחרור והדהירה קדימה מבלי להביט שבריר שניה לאחור. הוא מפלס את דרכו בתוך הטירוף הבלתי נתפס הזה ואני רואה אותו ולא מצליחה לקלוט את מה שקורה, לא מעכלת כלום בעיקר לא את הגודל של הדבר הזה.

אז אני שם בשבילו ואיתו, אני יודעת שאלך איתו בכל דרך שיבחר, אהיה שם כל עוד הוא ייאפשר לי. אני מבינה שזו הדרך שלו, הוא מנהל את זה ואני יכולה רק להיות נוכחת, להגיד מה אני חושבת בכל שלב אבל לא להחליט בשבילו כלום אף אחד לא יכול להחליט בשבילו, רק הוא. זו תובנה חשובה ואני הולכת איתה. בלי לשפוט, בלי להטיף, בלי לפחד, בלי להתרחק. פשוט להיות ולתת את כל מה שאני יכולה בכל רגע ורגע. להגיד שאני לא פוחדת? פחד מוות!! אבל לומדת בימים אלו לא לתת לפחד הזה לנהל אותי (לפעמים אני מצליחה).

אני אוהבת אותו אהבה שמגיעה מעמקי נשמתי ואני באה אליו עם האהבה הזו, זה כל מה שיש לי. את הכוחות אני שואבת בעיקר ממנו וגם מעצמי בדרך שאני עושה, מהילדים שלי, מהסביבה התומכת, מהחיים שלי ואוספת משפטים מחזקים בדרך (יום אחד אני עוד אתלה אותם מולי כדי לא לשכוח). ובדרך הזו, שלי, אני משחררת באהבה את כל מה ומי שמחלישים אותי.

רכבת ההרים עצרה היום. אנחנו יורדים ממנה ועולים למתקן האקסטרים הבא, אין לדעת מה הוא יביא איתו, מקווה שיהיה קצת פחות מטלטל....

(המשך יבוא)