הכפיתיות של "בת הזוג שלי" 

לפעמים אני תוהה. חרדה יקרה... הרי קרעת אותי כל סוף השבוע, את הארוחה המשפחתית היחידה שיש לנו זמן אליה בשבוע חצי הרסת. הילדים רוצים לספר ברבע שעה את כל קורות חייהם ואת? את נטפלת, מוצצת כל טיפה של לשד מעצמותיי הקפואות ושריריי הזועקים. תרפי.... תרפי קצת....

וכאילו כל זה לא הספיק לך חברה יקרה שלי ואת אומרת שפשוט לא נמאס לך ממני. ומגיע יום ראשון, שכבר מזמן הפך ל "יום רשעון" ואני שמתעורר שוב לעולם שנראה לי גדול עלי במאה דרגות והמלחמה איתך בפתח.

אבל חמודה שלי, קמתי גם הבוקר, פיזרתי את הילדים שלי למסגרות ואני בדרך לפגישה מחוץ לעיר. כןןןן מאוד קשה לי לנהוג. כן, אני יודע שאת תיהי חייבת לבוא איתי, הרי לא תרצי שאשאיר אותך בבית במיטה, לבד עם דמעותיי או עם שאריות הזיעה שגרמת לי להשיר בפחדיי.

אל תבכי חמודה שלי. מבטיח לחבק אותך בהמשך היום. כי גם כשאני נלחם בך, את עדיין חלק מחיי.

שלך לפרקים, 

ג.