כולנו נראים כך בעולם מקביל!

בחרתי דווקא בתמונה הזו כי אני בטוח שתזדהו איתה מאוד!

כולנו מרגישים בדיוק ככה כשאנחנו רוצים להציג את עצמנו ואת העשייה שלנו. רובנו ככולנו אנשים אניטילגנטיים, מוכשרים, משפחתיים ובעלי רקע מקצועי עשיר. אבל יש לנו חסם! והוא מחסל כל פינה וחלקה טובה בגופנו ונפשנו. בואו נדבר על זה קצת.

קצת עלי

אז קוראים לי ג. (43) מתגורר בירושלים. נשוי ואב אוהב לשישה ילדים.

אמא שלי סבלה רבות בחייה. אמה נפטרה בגיל מאוד צעיר, אביה התחתן שוב עם אשה קשה מאוד ששלחה אותה לפנימיות ובתי אמנה וחייה היו קשים ורצופים אלימות פיזית ונפשית. דבר זה הנחיל בתוך אימי דאגנות ייתר וחרדות וליוו את כל הילדות שלנו. מעולם לא ממש חווינו את התקפי החרדה של אימי (מה גם שבעבר נושאים אלו היו סוד כמוס...) ולכן לנו לא נותר אלא לחוש זאת באופן עקיף "ולרכוש" את מיומנויות החרדה כמו שרק ילדים יודעים לרכוש.

הפגישה הראשונה שלי עם החרדה

את הפגישה הראשונה שלי עם החרדה חוויתי בגיל 13 וקצת כאשר הזרז לחרדה הייתה התקפת פאניקה כתוצאה ממות שכנתי (ואם חברת הילדות שלי). זהו היה המות הראשון שפגשתי בו והוא כאב והפחיד אותי בו זמנית.

הסימפטומים היו ברורים אך זרים לי לחלוטין. רעד, הזעה, דופק מואץ והמון המון בלבול. התחושות שהעבירה לי אימי ברגעים אלו, לא תרמו להרגשתי וכלל שהיא ניסתה להרגיע ולהדחיק, כך קלטתי את האותות הבאים ממנה והתקפת הפאניקה הלכה והתעצמה.

תחנת מד"א, בית החולים ואבחון

אוי כמה שאני זוכר את הלילה הזה. אבא היקר שכבר קלט שהנוכחות של אימי לא בדיוק תורמת (ובטח נוכחות שלה בחדרי רופאים) לקח אותי עם קרובת משפחה לתחנת מד"א. שם ערכו לי בדיקות ראשוניות ולא מצאו משהו חריג. הופננו לבית החולים לא לפני ששמו בפי רבע כדור הרגעה שפעל מייד. אךךךך רק מי שנטל סמים קשים יכול להבין את התחושה הראשונית הזו. הכל אט אט נרגע.

בהגיענו אל בית החולים ולאחר בדיקות שנמשכו כל הלילה אובחנה איבשה בליבי (מן פגם מולד ולא רציני) ושוחררתי לביתי.

תקופת הרגיעה (הדגירה)

מכאן והילך, השתנו חיי בלי שידעתי על כך כלל. החרדות לא חזרו באופן גלוי אבל החלו ללמד את כל איבריי וכמובן את מוחי תרגולי הימנעות ופחד אך ללא תסמיני התקפי הפאניקה.  דבר זה התבטא בעיקר בבגרותי כאשר הייתי צריך לפגוש גורמים רשמיים (בנק, משרד הפנים, צו ראשון וכו').

תקופת הצבא

תקופת הצבא עברה בצורה יחסית טובה. אבל שוב. היום אני יכול להצביע על סימפטומים ש"לימדו" את מוחי שההתנהגות החרדתית שלי היא הגיונית. שוב - ללא תסמיני פאניקה. 

זה מתחיל....

את התקף הפאניקה השני בחיי שהקפיץ לאוויר את כל מה "שלמדתי" במשך השנים, חטפתי שנה לאחר נישואי כאשר לחץ בעבודה התערבב לי עם רצון להסתיר זאת בפני חמי שביקר בחנות. נסיון הסתרת התקפי הפאניקה ילווה אותי מאז ועד היום.  את היום סיימתי בחדר המיון כאשר חמי היה בטוח שאני עובר אירוע לבבי....

על הקשיים, הימים הטובים, הפטנטים, השיתוף שלי על חיי המורכבים. בפוסט הבא.

נעים להכיר!!!