הכל התחיל לפני 3 שנים, בהם נפגשתי והתחלתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית. הגעתי חסרת ידע, לא ידעתי לאן אני נכנסת, מה אני הולכת ללמוד או מה אני הולכת לעבור… והיום אני מבינה שאני עברתי מסע, מסע שעדיין לא נגמר ושבחיים לא יגמר. למדתי להיות קשובה לגוף שלי יותר, להיות מודעת אליו, לתת לו יותר ייחס, משהו שפעם היה לי נורא קשה כי הדימוי העצמי שלי היה בריצפה ובכל דרך אפשרית (באופן לא מודע) לא רציתי להקשיב לגוף שלי ולהתחבר אליו. בהתחלה, היה לי מאוד קשה, פתאום הבנתי על עצמי כל כך הרבה דברים, על הקשיים שלי ועל הפחדים שלי, שזה בפני עצמו היה תהליך. התחלתי בעצם להבין שבשביל שאני אוכל לטפל באנשים אחרים אני צריכה קודם כל לטפל" בעצמי, לעבור מסע ארוך ולהיכנס פנימה, עמוק עמוק כדי לשחרר מעצמי את התכנים המודחקים והלא נעימים שכנראה הדחקתי שנים ואגרתי בתוכי. הבנתי כמה זה חשוב בטיפול לא רק השיח, אלא גם להיות קשובה לסאב טקסט שהבן אדם השני לא אומר, לעבוד עם הגוף בכל מיני דרכים ולהתחבר לסנטר שלנו, הבנתי כמה הנשימה היא כל כך חשובה ותורמת לנו לאט לאט להיות מודעים לגופנו, כמה מגע (כמו עיסוי רפואי הוליסטי) כל כך חשוב וכמה אנשים לא נותנים לעצמם את המקום הזה או לא מבינים מאיפה מגיע חולי למשל, כי לכל אזור בגוף יש את המקבילה הרגשית שלו. בנוסף, גם הבנתי כמה חשוב זה היחסים בין המטפל למטופל - כי בעצם מה שמתקיים במרחב של הקליניקה ובמערכת יחסים בין המטפל למטופל מאפשר לנו לראות איך אותו אדם מקיים את מערכות היחסים שלו גם בחוץ, בעולם החיצוני. אחד הדברים שהבנתי במסע הזה על עצמי היה שיש לי פחד וקושי גדול מאוד לסמוך על אנשים וזה התבטא ע"י כך שנורא פחדתי לדבר ולשתף בכיתה, הרגשתי תמיד כיווץ בבטן כאילו היא מתהפכת בכל פעם שאמרתי לעצמי שאולי הפעם אני אעשה זאת… אבל לצערי, לקח לי במסע שלי ובקצב שלי המון זמן לעשות את הצעד הזה ולקחת נשימה עמוקה ולקפוץ למים העמוקים ולאפשר לעצמי לשתף. עוד דבר שלמדתי על עצמי היה הקושי להראות חולשה, להיות פגיעה ושברירית או חלילה לבכות - כי אני למדתי בחיי להיות תמיד חזקה, שאף אחד לא יוכל לשבור אותי, להחזיק את כולם על כתפיי ולתת מעצמי נתינה ועזרה רק לכל מי שיצטרך… אבל במסע שלי אני הבנתי לאט לאט שמה שהיה בעבר נשאר בעבר והיום אני דניאל אחרת, דניאל שיכולה גם להיות פגיעה, דניאל שיכולה גם להיות רגישה לפעמים, דניאל שיכולה להראות חולשה וגם לבקש עזרה ואפילו לבכות ליד אנשים.. המסע הזה עדיין קשה לי, כי אני לומדת להכיר את דניאל האמיתית, את דניאל שתמיד הייתה שם בפנים ורק רצתה לצאת ושאני יתן לה יחס ומקום ופתאום הבנתי כשבכיתי בפעם הראשונה מול קבוצה של אנשים בכיתה שלי, בפעם הראשונה (שנה שלישית) שלא קרה לי כלום, לא התהפך העולם שלי, לא נפגעתי והכי חשוב זה לא הפך אותי לחלשה אלא להפך, זה הפך אותי, את דניאל להרבה יותר חזקה!! כמובן שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור ומסע ארוך להמשיך כדי ללמוד על עצמי יותר ויותר.. אבל אני חושבת שככל שנתחבר לעצמנו, נקשיב לגוף שלנו - גם הפיזי וגם הרגשי - נהיה מודעים לו יותר ונוריד מעצמנו את השריון הגופני הזה שצברנו במהלך כל השנים שלנו… יהיה לנו הקלה, תחושה של שחרור, כאילו הורדתי טון מהכתפיים שלי. היום אני נמצאת במקום הרבה יותר מודע וקשוב ונותנת לעצמי גם להישבר ולחוות כאב רגשי מבלי לפחד ממנו אלא ממקום של להיות קשובה לו ולהרגיש גם איפה אני מרגישה אותו בגוף שלי.

"גופנו הם מי שאנו כתהליך, לא מי שאנחנו כעצם. מבנה הוא תהליך שהואט. כאשר החיים בונים מבנים גופניים, החיים בונים את עצמם" (ציטוט של סטנלי קלמן).