בקבוצת לימודים שלי מישהו חשוב עזב. יום לימודים ארוך ועמוס ריגשית. בסוף היום פותחת את הטלפון. מליון הודעות. ביניהם אחותי מודיעה הודעה שהייתי מאוד שמחה אם לא הייתי מקבלת אותה בהודעה. סוגרת את הטלפון. אין לי אוויר. מדברת עם אנשים על דברים אחרים. מרגישה מאוד לא מרוכזת. הכל מבולבל.מתבלבל. חברה שלי מגיעה. אני משתפת אותה  בכל מה שעברתי היום. אנחנו הולכות ביחד לרכב שלי כדיי לסוע ביחד למושב. הרכב שלי נגרר. הדמעות ניצבות במהירות בגרון. אבל ברגע שאמרתי בא לי לבכות הן נעלמו. הלכנו ביחד לקחת את האוטו מהחניית גרירה. זה היה נחמד ללכת ולדבר לאורך הירקון. אמרתי לה "אני רוצה לאכול אכילה רגשית". גם רגשית וגם כי אני באמת רעבה. בא לי פיצה. ככה אמרתי לה. 

ואז נסענו ביחד למושב. ועצרנו במסעדה שאני אוהבת מאוד וביקשתי מהמלצרית את המנה הגדולה והמשביעה ביותר שיש להם. אכלתי. נהנתי והתנחמתי, עם אוכל ועם חברה טובה ואהובה. חזרתי הביתה אחרי יום ארוך ולא היה לי חשק להמשיך לאכול. שתיתי שוקו חם והלכתי לישון.

זו הייתה חוויה מעניינת לשתף חברה בדחף שהיה לי לאכילה רגשית, להפוך את זה למשהו לגיטימי שמותר לו לקבל מענה.זה הרגיש בריא. עם מודעות וקשיבות למצב רגשי מסויים. אם הייתי מדחיקה את הדחף אני בטוחה שהייתי רק מחכה ללהגיעה הביתה ולאכול מול הטלוויזיה בלי סוף ולא בהכרח לאכול את מה שאני באמת רוצה. סביר להניח שאז גם הייתי מלווה ברגשות קשים, כעס עצבות. אולי אדישות. 

במקום זה הרגשתי מלאה. חייה. כן הרגשתי כאב, עצבות, כעס ותסכול אבל ביטאתי אותם. וביחד עם הרגשות והתחושות האלה הרגשתי אהבה, קרבה ושותפות.

זה משמח ומרגש אותי. אני חייה את הכל. הכל לגיטימי. איזה מזל שכל הזמן יש לי מה ללמוד.