ההמתנה למסגרת זה תיסכול שרק מעורר התקפים....

בינתיים מה עושים?אני יודע שגם בתוך המסגרת בסוף העבודה תהיה שלי.כל בוקר עם תחושת הגועל מהיום שעבר, יחד עם הפרמטרים הנוראים של סוכר הבוקר אני מחליט שהיום יהיה יום של מפנה.אני לא מוותר לעצמי ושם מטרות יום שלמביט מה צד יראו אולי מצחיקות.לאחול יותר ירקות, לנסוד לדלג על בינג, אחד נוסף בלילה, לנסות לישון מוקדם יותר, לשחרר את הבינג' על מלפפונים/גזר/קולרבי ואפילו להחנות את הרכב יותר רחוק וללכת עוד 100 מטר היום.

אני מלא בכישלונות של אתמול בהם לא הצלחתי... אבל בוחר לציין את ההצלחות שלי לפחות לעצמי.את הכשלונות אני מרגיש וההצלחות... ההצלחות לא מורגשות כמעט. לכן אני מציין אותן לעצמי ומנסה לחגוג אותן.לפעמים זה גם עובד. יש ימים שאני מאושר שאני מצליח להתקדם גם בלי עזרה.

הכי מבאס ומתסכל זה שכשאני בדרך למסגרת והעתיד לא ידוע שקשה ליצר שיגרה.אני מנסה ליצר אותה לפעמים אפילו בכוח.הרע זה שלמשל הליכה לעבודה כי חייבים מעוררת דחפי אכילה קשים, אפילו הויואנס לא עוזר ברגעים האלה.לפעמים למרות הכל השגרה נותנת סוג של מסגרת ומפחיתה לחצים ודאגות.ההליכה בין הטיפות וההתמודדות עם חוסר הוודאות נותן כוח ליום המחרת.אני מנסה בהעברת המחשבה לכך שאני מתנסה בדרך בזמן ההמתנה נותן לי שיעורים וכך אני מנסה להוציא טוב מהמצב.אני יודע שזה לא תלוי בי מתי כל זה ישתנה אבל אלו הם חיי ומגיע לי טוב!

לעולם כל עוד יש נשימה באפי והלב דופק לא אפסיק לנסות.המחשבה על המלאך שלי בן ה7 נותן לי כוח להזיז הרים והרצון לעזור לגדולים נותן גם את הדחף לא לוותר.אתמול בעת משבר כשהייתי במצב רוח הכי נמוך של היום עזרתי לחברה.היא סיפרה על המשבר שלה.... נתתי רעיון... טוב הרבה רעיונות.היא אמרה שאני גאון. עניתי נכון.אכן נתנו שם כמה רעיונות אליפות!העזרה והתיזכורת שאני שווה!!!! טענו את המצברים.למרות הכל היה הרבה בינג' אבל אני מסתכל על ה7 פעמים שעצרתי... על זה שאכלתי 4 פעמים רק ירקות....

היום כירסמתי כבר 2 קילו מלפפונים ונכנעתי לדחף לאכול גם שוקולד רק פעם אחת.בינתיים יש לי יום סבבה!