כבר יממה שלמה שמתהפכת לי הבטן, זה קורה כשיש לי תחושה לא טובה על משהו, אבל הפעם זה קיצוני, אני ממש לא מצליחה לאכול כלום ואפילו לא הצלחתי לשתות קפה כל היום. זה ממש שיא! (שותה לפחות 5 כוסות ביום).

משהו לא טוב קורה, כלומר, אם תשאלו אותו זה משהו טוב, תלוי בנקודת המבט ושל מי. אני מנסה לעכל דברים שהוא אומר לי, החלטות שהוא מקבל, כיוון שהוא רוצה ללכת אליו.

אם בשבוע האחרון הרגשתי שהגענו בזמן ועלינו על המסלול הנכון, אז אתמול הוא הסיט את ההגה והספינה מתחילה לשוט לכיוון אחר לגמרי מהמסלול הבטוח והמתוכנן, ואני לא מצליחה להכיל את זה.

במקום בו אנו נמצאים אין נכון ולא נכון, אין בטחון בכלום, אין ידיעה ברורה בשומדבר ולכן הוא, כמטופל שלוקח אחריות על הטיפול בעצמו, החליט לשנות כיוון ואני, קשה לי עם זה ומזכירה לעצמי בעיקר לנשום וגם.. שזו הדרך שלו, שהוא איש בוגר וחכם ויודע הכי טוב מה טוב לו ולגוף שלו. אני רק המלווה שלו במסע הזה, אני אהיה שם כל כולי כשהוא יאפשר, ולא אהיה אם הוא לא ירצה. זה אולי אחד הדברים הקשים, לשחרר אותו, להאמין בו ולא לדאוג.

אני מגדלת את שני הילדים שלי לבד והיום, אולי בין הפעמים הבודדות שרציתי שיהיה איתנו עוד מבוגר אחראי, שלא אהיה לבד איתם, שאוכל לתפקד ולטפל בהם כמו שמגיע להם, כמו שאמא עושה. הלילה הקאתי מלא, כנראה בגלל שאני מתקשה לעכל דברים ואז הבן הקטן שלי (שנתיים) שסירב לישון או לשחרר אותי, ליווה אותי בכל פעם לשירותים והתבונן... ולא היה שם אף אחד שייקח אותו משם, או שיחבק אותי ויטפל בי.

הרגשתי שאני קצת הולכת לאיבוד, וקצת שוקעת וקצת מבולבלת והרבה לא מבינה, אני לא מצליחה לראות אופק רחוק, מקסימום עד מחר. הכל בתנועה ומשתנה תוך כדי, אין יום דומה למשנהו, המסע הזה מטלטל ועוד לא התחלנו.

אומרת לעצמי שזו הדרך שלו, אלו ההחלטות שלו, זה הכיוון שהוא בוחר. אני יכולה להגיד את דעתי, לנסות לשכנע אחרת או להאיר לו דברים אבל אני לא יכולה להחליט בשבילו, זה שלו. אני יכולה להחליט רק על עצמי ואני מחליטה לשמור על עצמי בתהליך הזה, עוד לא יודעת איך לעשות את זה אבל בהחלט זה הכיוון, חייבת לשמור על עצמי כדי שאוכל להיות שם בשבילו, בשבילי, בשבילם.

נושמת.

(ומזכירה לעצמי לעשות את זה יותר..)