"שחררי אותי" הוא אמר רגע אחרי שהעיר אותי באמצע הלילה. הרגשתי איך הדם יוצא לי מהגוף והמחשבות רצות במהירות ואני לא מבינה על מה הוא מדבר. "את צריכה לשחרר אותי כדי שלא תדאגי לי, כדי שתוכלי להיות שם בשבילי", רגע אחר כך הוא שפך עלי את כל המידע שהוא קרא אצל ד"ר גוגל, הסטטיסטיקות, הניתוח, ההחלמה, המוות... ואני לא הצלחתי לקלוט שומדבר ממה שהוא אמר, ניסיתי לשאול אבל יצאו לי משפטים שבורים. הוא חיבק אותי אליו שם במיטה בחושך ואמר "כל הגוף שלך רועד" ואני בכלל לא שמתי לב, הראש שלי לא הצליח לקלוט את המולת המחשבות והגוף שלי לא הכיל כלום, רק רעד.

הוא המשיך לדבר את המחשבות שלו, הרגשתי שזה משחרר אותו שאני מקשיבה אז הקשבתי עד שבסוף הצליח להרדם, ואז שכבתי שם ספונה בתוך החיבוק שלו, הראש ריק (או קפוא) מתקשה לנשום, מתפללת ומחכה שהבוקר כבר יגיע. זה היה בלילה ההוא שהוא לא הצליח לישון כי הוא הרגיש, הוא כבר ידע.

למחרת הגיעו התשובות הרשמיות, הוא התקשר להודיע לי והרגשתי איך האדמה נשמטת מתחת לרגליי, נשימתי נעתקה, הלב דהר בקצב שאני לא מכירה. התיישבתי. "לא לדאוג!" הוא הפציר בי בחיוך "לא לדאוג" ואני הרגשתי את עומס המחשבות שהתרוצצו במהירות בראשי, חלקן עמדו ממש מחוץ לראש, מחכות להכנס פנימה, ניסיתי להלחם בהן והבנתי שאני לא קולטת כלום.

שלושה חודשים של כאבים, בדיקות, ספקולציות ואופטימיות נגמרו בבת אחת. עכשיו מתחיל עידן חדש.

לבן הזוג שלי, אהובי, יש סרטן.