"למצוא את האמצע".

שכחתי שככה קראתי לבלוג שלי. אני מרגישה ממש גאה בעצמי שזה השם שבחרתי. ושזו הגישה שלי ושבתכלס, זו הייתה השאיפה שלי. מאז ועד היום. לא להיות מושלמת ואלא להיות שלמה. שלמה עם מי שאני ומה שאני עכשיו. מבחינתי שלמה זה שאני אהיה במקום שרואה ורוצה את השינוי לצד המקום שגם אומר "וואללה זה גם בסדר, אוהבת אותי". 

ו... כמה התרגשות, לשתף. שאני כאן. הגעתי למקום הזה. הגעתי לנקודה שאני אוהבת את עצמי. שאני מאפשרת לעצמי. אין ספק שתנודות יש. ויש לי דברים שאני רוצה לשפר ולשנות, ויש את הקולות האלה שצצים ואומרים לי וואוו וואוו מה נראה לך שאת עושה. נותנת להם כיף ואומרת להם נחמד שבאתם לבקר תבואו שוב בזמן אחר. והקולות האלה, הביקורת הזו. בעיניי היא חשובה. חשוב לי שיש לי את הקולות האלה כי עכשיו שאני פתאום שומעת אותם אני עוצר. אני חושבת רגע. מסתכלת על מה שקורה. הביקורת העצמית לפני שהיא מכניסה אותי למקום צר שקשה לצאת ממנו היא עכשיו נשארת במקום של "עצור לרגע" משמע, עצרי והתבונני בסיטואציה, כי נדמה לי שלא טוב לי.

אני למדתי כל כך הרבה במהלך ה4 שנים האלה, והיה לי חשש שכשאתבונן בבלוג הזה אני ארגיש ששום דבר לא השתנה. ואני מאוד שמחה להרגיש את התחושה הזו שכל כך הרבה השתנה ולטובה. ועם זאת את היכולת להתבונן בפוסטים הקודמים ולהזדהות ולאהוב אותי. 

ההתבוננות בפוסטים הקודמים גורמת לי להבין מה קרה לי ב4 שנים האחרונות שלי בדרך שלי למציאת האמצע. מה שנקרא, שינוי חשיבה. לחקור ולהבין את החשיבה שלי, שהמחשבה שאם אני אוכלת ככה וככה וככה וככה בשעות מסויימות, שאני אוכלת דברים ש"אסור" ש"מותר" אומר שאני מגעילה, מלוכלכת, חסרת אחריות, לא ראוייה, עצלנית, מפונקת, חסרת כוח רצון, מכוערת, לא מושכת ולא חברתית וכן הלאה. רק אם אני אהיה רזה אגיע לתכונות הנשגבות של אחראית, בעלת כוח רצון, חרוצה, נקייה, מסודרת חזקה גמישה ומושכת.

אני רוצה להגיד שהמחשבות האלה נעלמו כלא היו. אבל זה יהיה לא נכון. הן פשוט התגמדו מאוד מאוד מאוד, והן באות לי בהבזקים קטנים של ביקור של הביקורת עצמית. וקטנים מאוד מאוד. ואז יש לי ביקורת עצמית לביקורת עצמית הזאת. עירבוביה!

מה שכן קרה לי זה שהתעוררו לחיים מחשבות חדשות, נפילת אסימונים. זה קרה בעקבות כל מיני מקרים חריגים שקרו לי. הדבר המשמעותי ביותר היה שחברה טובה שלי התאבדה. החברה שלי לצד ה"אפל". מישהי שאני יכולה לשתף אותה בחרא של החרא שלי והיא תבין אותי, או לא תבין אותי אבל תאהב אותי. אחרי שהיא התאבדה נתקע לי בראש המשפט שלה שהיא אמרה לי בתקופה שהפסקתי לעשן ואמרתי לה כמה בא לי סיגריה עכשיו "הדרי לא נורא אם תחזרי לעשן". זה היה מבחינתי ה ד ב ר ! 

ולמה? כי מבחינתי אני שמעתי, הדרי את אותו אדם שאני ממש אוהבת גם שאת עושה דברים "אסורים". זה חילחל אליי רק אחרי שהיא התאבדה. מה עוד מה עוד קיבלתי מהמקרה וממנה, זה את התחושת הלגיטימציה. יש לי עכשיו את הלגיטימציה להיות עצובה, להיות בדיכאון, יש לי לגיטימציה לשכב מול הטלוויזיה ולצפות באינספור סדרות ולאכול מלא. מותר לי! יש לי לגיטימציה להפסיק לעבוד ולהרשם לסטודיו למחול ובמשך שנה לעשות רק מה שאני אוהבת לרקוד מלא ולטפל בעצמי. האירועים שקרו אחרי ההתאבדות זה ככה:

המשכתי במשך כמה חודשים לעבוד (זה היה נורא). חזרתי לגור עם ההורים. נסעתי לעשות קורס צלילה באילת במשך שבוע ונסעתי לעשות קורס מחול במשך שבוע בתל אביב. אחרי כל אלה החלטתי שאני נרשמת לשנה למסלול לימודי ריקוד. עד שהמסלול התחיל היו לי 3 חודשים שבהם רוב הזמן ראיתי טלוויזיה ואכלתי, הרגשתי באמת שזה מה שאני צריכה עכשיו ורוצה לעשות עכשיו. (הלכתי לטיפול תוך כדיי). בשלושת חודשי האיפשור האלה חוויתי כמובן קשיים. הריי מבחינתי עד כה לשבת לצפות בטלוויזיה ולאכול בלי ריסון זה "ארץ האסורים".   אבל בכל זאת הרגשתי והאמנתי שעכשיו זה בדיוק מה שאני צריכה. וזה היה לי קשה. הגוף שלי השתנה. הגעתי למשקל הגבוהה ביותר שהייתי בו כל חיי. והיה לי קשה עם זה. אבל גם אמרתי לעצמי שוב ושוב. זה לא מה שמשנה באמת. ואז מתוך עצמי החלתי לכתוב כל בוקר דפי בוקר. ואז מתוך עצמי התחלתי לעשות ניקיון ולסדר את החדר שלי. ממש הוצאתי את כל הדברים החוצה ניקיתי והחזרתי את מה שאני רוצה שייכנס פנימה ומה שלא פיזרתי.התהליך של הסדר והניקיון לקח לי שבוע או יותר. זה מדהים כי תמיד אחרי ימים של חוסר מעש היו לי פרצי אנרגיה של סדר ורשימות ויעדים שלא הייתי עומדת בהם ומהר מאוד הייתי זולגת לטלוויזיה ומענישה את עצמי שלא הצלחתי לעמוד ביעדים/לסיים לסדר את החדר. בכל אופן ממש הרגשתי שהסידור הגדול הזה היה שונה בגלל שהוא לא היה לי קיצוני. וזה לא היה הדבר היחיד שעשיתי. זה היה חלק ממה שעשיתי. והיו עוד דברים אחרים. 

אחרי הסדר והניקיון הלכתי לפסיכיאטרית כחלק מכניסה שלי לטיפול קבוצתי מקיף של אכילה התקפית. אצל הפסיכיאטרית קיבלתי סרנדה, אנטי דיכאוני. (היא טענה שיש לי גם הפרעת קשב לא מאובחנת שיכול להיות שמקשה עליי, לא שמתי על זה דגש במיוחד אבל אולי אני צריכה מתישהו לתת לזה ייחס).

התחלתי את הלימודי מחול שלי. חזרתי לעבודה. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית והתחלתי באמצע השנה ללכת לטיפול קבוצתי. 

אני חושבת שכמה דברים מאוד חשובים קרו שלא קרו לי עד אותו הרגע 

1. זה לאפשר לעצמי להיות בדיכאון ולהרגיש שזה בסדר ולגיטימי. 2. להיות בפעילות גופנית מתוך אהבה ולהכיר את הגוף שלי בתנועה.

אני הגעתי למשקל הגבוהה ביותר שלי ויצאתי כל יום מהבית מלאת ביטחון עצמי. גמישה, קלילה ומושכת.

באופן מבהיל ומרגש במהלך שנה שעברה מצאתי את עצמי חושבת, "יכול להיות שאין לי הפרעת אכילה יותר?"

ובכן כל אלו שלמעלה היו בניסיון הכי קצר לשתף ולהסביר את השינוי שחל בי במהלך ה4 שנים האלו.

אבל הסיבה העיקרית שבאתי לכאן היום לשתף היא בנושא האיזון עם האוכל. אני כבר תקופה נמצאת במצב של אכילה לא מאוזנת ולא קשובה, עם תחושת בטן נפוחה, גזים, בחילות. תחושות של דחפים לאכילה.

כשהגעתי לכאן נתקלתי בתגובה הזאת של אחת הפסיכולוגיות כאן:

יקירה, חוקי האסור/מותר הם מן השטן. אם כל חטאת. הכל מותר, בכל כמות, זמן, סוג, צירוף.הכל, הכל, הכל.בתנאי אחד:שזה באמת מה שאת רוצה ברגע הזה.שזה מה שטעים לך, משביע לך, מתאים לך באותו הרגע.לך ורק לך.בלי שום חוקים חיצוניים.

זהו העניין כרגע. עכשיו יש בי הרבה התבלבלות וקושי. ולא מזמן דיברתי על זה עם המטפלת שלי. על זה שסוף כל סוף אני אוהבת את עצמי ואני כל כך מפחדת לאבד את זה. אני כל כך מפחדת מהשנאה הזאת, האיסורים המכות שהבאתי לעצמי. שאני עוצמת עניים ואוטמת אוזניים במקומות האלה שמעוררים אותי. 

אני רוצה לחזור לרשום ביומן מעקב.

זה היה טוב עכשיו הכתיבה הזאת. בתחושה שיש סיכוי שמישהי תקרא את זה. מישהי זרה, או אולי במקרה מוכרת. אבל זה לא משנה לי. יש בזה משהו מקל. אז תודה.