התחלתי להרגיש משהו. היה זה תחילה שילוב של עצבות והקלה. לאחר מכן זה צמח לרחמים עצמיים.

בהסח הדעת עסקתי במשהו אחר, והכל נעלם. העצבות, הרחמים העצמיים וכן גם ההקלה. העול חזר לכתפי, יבש את עיני, האיט נשמתי וקצר את התגלותי.

כמו הגאות, זה עולה ויורד. האירוע שבגללו כל זה התחיל עדיין נע בתנועת מחול בתוכי ואני עדיין לא רואה סוף למופע הזה. 

עכשיו אני מתמודד עם הבדידות. הלבד. מאז שהפסקתי עם הציפרלקס, רעות וחברות הפכו למשהו חיוני. אם בעבר הייתי יכל לגמוע תקופות ללא תקשורת בין אישית, כיום אני צמא לכך. הרחקתי את מעט החברים שהיו לי. את מעט המשפחה שיש לי אפשר לחלק לשתיים, הצד שאני לא רוצה להיות בקשר איתו בעקבות משקעי העבר, והצד שאני כן רוצה להיות בקשר איתו, אך מתבייש להיות נטל. מדי פעם הצד הרצוי יוצר איתי קשר ואני באמת נהנה להיות בקרבתם ועצב בלכתי מהם.

אני רק רוצה לשמוע קול אדם אחר. על יומו וחייו, לספוג דעות אחרות ולהחכים. לקחת רגע להירגע יחדיו, להכיר ולהיות לחבר שיחלוק עימי ידע וקשרי חברות.