כבר תקופה שמרגישה שאני די מנותקת מהסביבה ויותר בבפנים שלי, בתוהו ובוהו האישי שלי. זה הגיע למצב שאני כבר לא יודעת איך חברים שלי מרגישים כלפיי. אולי פשוט נמאס להם. מההעלמויות, התנצלויות שבאות ממני, כאילו ניהיה לי צורך למלא את החסר שלי בסליחות. אחרי זה הבנתי שזה רק עושה לי רע, נמאס לי להתנצל. אני עושה את המקסימום שיכולה כדי להיות ופאק הם לא יבינו שזה מאבק, כי אני נעלמת לעצמי אז איך לא איעלם להם. הרבה פעמים אני בסערת רגשות ובכלל סערות של להספיק הכל, להקשיב לחברה שצריכה ייעוץ, להתאמץ ממש כדי להיות מרוכזת ואז מוצאת עצמי מרוקנת יותר ממה שכבר הייתי. והבנתי, יותר נכון הפנמתי סופית שאני צריכה את המעט אנרגיות שלי לעצמי, גם אם זה אומר שחברים התרחקו או יעדיפו להיות רחוקה מההיא שלא נראית סגורה על עצמה. 

לא חושבת שללחוץ על עצמי להפתח בכוח במצב הזה יעשה טוב למישהו, לי. צריכה את הבלגן שלי בשקט. אז קודם אני ואז הסביבה.תמיד.