הי יקרה. אני מניחה שרבים יוכלו להזדהות עם הפוסט הכל כך כואב הזה. אינני מכירה אותך מספיק ולכן התשובה יכולה לנבוע מכמה כיוונים: את הראשון הזכרת בעצמך, יכול להיות שיש שם כאב, טראומה שעדיין נוכח ולא מספיק טופל. הוא כנראה כבר לא גדול כמו פעם וישנן תקופות שהוא "רדום" תחת עשייה ופריצה אולם כשיש משהו שמגרה אותו ואפילו משהו קטן שלא מורגש אצלך "מעיר" אותו לחיים. מכיוון אחר דיכאון (אם ניתן להגדיר את מה שאת מתארת כדיכאון על ידייך) זו מחלה שלפעמים יש לה חיים משלה והיא אכן מופיעה לעיתים ללא כל הזהרה ברורה מראש....עוד התקף. מה שחשוב הוא שאת יודעת שאת יכולה להרגיש אחרת לגמרי...שאת יודעת לצאת מן המנהרה החשוכה ולחיות באור. ששני המצבים האלו חיים בתוכך. עשית מסע ניפלא - אל תתני לחושך לנצח. חפשי את כל הפנסים שיכולים להאיר אותו. אנחנו כאן לשמוע/לקרוא ולנסות להביו יחד איתך. חיבוק גדול.

וואו, כמה שזה מוכר. כמה שתהליכי התפתחות אישית הם לא מתגמלים הרבה פעמים ומלאי אי ודאות וכל פעם שאת מרגישה שאת מגיעה לפריצת דרך נפתח ספק חדש שמאיים לערער את הכל. כל כך מזדהה. כנראה שאין מה לעשות מלבד לשחרר, לקבל את הכאב כחלק בלתי נפרד ממך ולהתמודד איתו כך שלא ינהל אותך כי מניסיון שלי הרצון להעלים אותו רק גורם ליותר סבל. למוח יש מן כשרון לא ברור כזה להזכיר לנו רק חוויות כואבות ומאכזבות ולערער על כל מה שיש להודות אז התפקיד שלך הוא להזכיר לעצמך את זה בכל דרך אפשרית. מקווה שהכתיבה פה שחררה אותך במקצת מהמחשבות הקשות. מוזמנת לכתוב לי אם בא לך.