ראיתי אתמול סרט ישן בספרדית שחלק מהעלילה קשורה להפרעות אכילה. הרבה שנים נמנעתי מלראות סרטים כאלו וכל מה שקשור במחלה , כנראה היה זה  מהפחד להזדהות ולהודות בעובדה שגם אני כזאת . מיותר לציין שכאשר הסתיים הסרט, כל העיניים שלי היו אדומות ולא רק מעצב אלא גם מהתרגשות. עצב כי כל כך הזדהתי עם הדמות , עם הבעיות שלה , עם זה שהיא מרגישה לבד ועם כל הקושי שלה. הדמות שימשה לי מראה של מה שהייתי אז... והתרגשות , התרגשות כי היא כן החלימה וכן יש תקווה לכולם, התרגשות כי אני לא במקום הזה כבר. התסריט נכתב ומבוסס על סיפור אמיתי ולכן המון מחשבות של הגיבורה בסרט הן אמיתיות, היא אמרה כל כך הרבה משפטים שנוגעים ללב ובלב. משפט אחד שמאוד הפנמתי ואני מסכימה איתו לחלוטין וגם כתבתי אותו באחד הפוסטים שלי היה: "אנורקסיה היא לא מחלה אלא דרך חיים.." נכון, היא נקראת מחלה או הפרעה אבל לא משנה מה יהיה המונח הרפואי שלה , אנורקסיה או כל הפרעת אכילה אחרת היא דרך חיים ואנחנו צריכים ללמוד לאזן אותה. הפסדתי כך כך הרבה בחיים , הפסדתי שנים והגלל לא חוזר אחורה, להפך השעון מתקתק. אבל השנים האלו כן חישלו אותי. אנחנו צריכים לאהוב את החיים ומה שהם נותנים לנו, שום דבר לא מובן מאליו. חלק מאהבה זה גם אהבה לאכול, הרי אוכל נמצא בכל מקום , תשבו על זה אוכל אמור להיות קשור במשהו חיובי . הרבה שנים המילה אוכל הפחידה אותי , כל היום זה היה סביב מה לאכול , מתי, איך , כמה, אם אוכל עכשיו מה יהיה אחר כך, יש אירוע , אין אירוע, מה יהיה ... כל כך הרבה מחשבות שהיו מתישות אותי נפשית, הייתי מפסידה בילויים כי חששתי לאכול וזה הכי נורא. נכון, להכניס את הפרעת האכילה לאורח חיים זה קשה, קשה אבל אפשרי. אוכל הוא לא האויב שלי וזה מה שאני אומרת לעצמי כל יום. תהני אני אומרת בלב, הפסדת המון, הגיע הזמן שתפצי על הזמן האבוד..