שלום לך,

אני לא רואה אותך. יום יום, דקה דקה.

אינני מביטה בך כל אימת ואת פורשת מהציבור למטרות רווח בעוה"ב.

את וודאי תמהה על מה ולמה ההגיגים.

יש משהו במה שאת תמהה. בהחלט.

אני לא רואה את ההתגברויות הקטנות-למטה –הגדולות למעלה...

איך בכל פעם שאת בודקת אם מישהו מעריך בגלוי את מעשיך, ומגלה בכאב ,שלא. זה כואב.

העולם הזה ניתן במתנה לברואיו של יראי שמו.

העמידה מול הנסתר-גלוי הזה, הוא כמעט בלתי אפשרי.

ואת מחזיקה, חזק-חזק.

את רואה את תחילתו של השביל, אך לא משערת את סופו.

את נועצת צפרניים קצוצות ומושיטה ידייך אל הקירות החלקלקים שלצידך.

כל יום בורא עולם מבצע בך ניתוח עיניים ואת קמה בבוקרו של יום עם עיניים פקוחות ו...רואות.

מה שעיניים "בשריות" רואות זה לא מה שעיני הנפש רואות.

וזה לא מה שעיני הנשמה רואות.

אין לי מה לחדש לך. מה שאת צריכה לדעת כדי לעבור את נווה התלאות כאן, את תדעי.

אבא ימצא לך הדרך לזה.

יש אנשים שרק כשהם מבינים דבר לעומקו ולרוחבו, הם רגועים.

ויש אנשים, שעברו כברת דרך, ונעלייהם הגבוהות מאובקות מאבק העמל, והם מנסים, שוב ושוב, להרגע, גם כשהידע והבטחון החיצוני הזה, אינו מצוי בידם.

זו דרגה. בהחלט. אבל כל אחד יכול להגיע אליו עם מאמץ. ועם תמיכה והכלה.

יש ימים שאת רוצה לראות את עצמך בסופו, ואת שומעת את נקישת מחוג השניות שבשעונך, מחחכההה.

יש ימים שאת מחליטה ש:"זהו, יש גבול,לא בא לי!".

המקום הזה שהיאוש מתחיל לכרסם את הקליפה שעוד נותרה, הוא מקום לא קל. קשה. להתמודד עם המשיכה כלפי מטה, למול השכל הברור ש-לא זה הכוון.

החוסר ידיעה, וההסתר שבעולם, לפעמים משגעים אותך, ואת מרגישה שאת נופלת. או גולשת.

כדור ההרס שבתוכך מאיים להטביעך בשולי מים. עכורים.

האפשרות לכאוב ולבכות נתנה ממרומים למי שרוצה. וזו מתנה.

מותר לך-ולא אני התרתי-לפול, ולקום במאמץ אדיררר מאוחר יותר.

הרגעים החשוכים מתגמדים אל מול אלפי הרגעים והשעות בהם מילאת באור את העולם, את ליבך, את לב אחרים.

רק אבא שבשמיים יודע עד כמה המאמצים שלך נושאים פרי, ומה את מרגישה, אפילו בתת מודע.

ליד כשלונות ואכזבות. פגיעות ועלבונות. בין אם יש לך את מי להאשים, ובין שלא.

ואת ממשיכה לחייך. לא תמיד, מתאמצת ומתלבטת אם זה מספיק...

השקים שהניח אבא שלך, כבדים חלקם. ואת הולכת איתם בארץ לא זרועה וללא תאורה מספקת. מביטה קדימה בתקווה לנאת מדבר ומנסה לעשות את המקסימום שאת יכולה.

התגובות של הסובבים אותך מגוונות. יש את אלו שקשה להם לבטא את הערכתם אליך. יש כאלו שמפחדים לגעת במקומות אישיים. יש כאלו שמעדיפים להתעלם וסומכים על אחרים.

יש ויש. אבל יש אבא אחד, שרואה, ושומע, ומקשיב, ונותן לך כפי מעשייך וכפי מאמצייך.

בין אם זה היום, מחר, שנה הבאה או עוד 70.

זה קשה לעבוד קשה ולקבל את השכר ואת הסיפוק בעוד 70 פלוס שנים. בהחלט.

אבל את חזקה מבפנים. וגם אם יש תקופה שהחוזק הפנימי מתערער, אל דאגה, תיכף הוא יתחזק.

אני מעריצה אותך ברמות שרק בן אנוש שלא רואה אלא את שניבט מחור המנעול יכול לראות מתוך המסלול.

אבל אבא שלך, היחיד שתמיד איתך. לצידך או בתוכך, הוא בוחן כליות ולב ונפש ונשמות. ואין קץ למי שאמר והיה העולם.

תמשיכי להיות חזקה. תבקשי מאבא שלך שיתן לך הכח והתבונה להרגיש טוב, ולצלוח קשיים עם מינימום כאבי לב, ומקסימום סיפוק.

ואם יבוא מישהו ויאמר לך : את חלשה! תראי איך את נראית, מתנהגת, נוהגת וכו', תאמרי לו שהוא לא צודק. ולא כי אנחנו חכמים יותר או פחות. זה כי רק אבא שבשמיים יודע באמת מי אנחנו ומה אנחנו.

אל תשכחי את המקלדת לעורך הראשי של העולם, הקליטה שם מצויינת ואין צורך בעזרים מיותרים.

תהיי חזקה.

זה מכתב הערכה לכל מי.....

כתבתי אותו מזמן, יותר מחצי שנה.אני מקווה שתמצאו כל אחד את העניין הרלוונטי שמדבר אליו....