קיבלתי המון הודעות מכם ואין לתאר את ההרגשה, שמחה לעזור זה ממש ממלא אותי... אם יש נושאים שאתם רוצים שאכתוב עליהם אשמח לשמוע ובנתיים אכתוב מה שמרגיש לי נכון.               משפחה , האנשים הקרובים אלינו ביותר, אלה שסובלים מההפרעה באופן פסיבי. זה כמו שהם עומדים ליד מישהו שמעשן והעשן נכנס להם לאף, הבגדים והשיער מסריחים וכשמתרחקים ממנו נשאר רק הריח והטעם הרע. רק שלמשפחות שלנו קשה להתרחק. הייתי קצת לפני גיל 18 שההפרעה החלה. תוך שנתיים כבר הייתי בתת משקל רציני. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה. תארו לכם שזה נוחת כמו רעם ביום בהיר ויותר מזה לפני 17 שנים לא הייתה ככ מודעות כמו היום. ההורים שלי לא הבינו למה אני לא אוכלת... פתאום הם היו צריכים להתמודד עם נערה חולה ובנוסף לגדל עוד שני ילדים האחים שלי. אחות שהייתה בזמנו בבית ספר יסודי ואח בתיכון. הפרעת אכילה היא אכן מחלה נוראית וצריך כוחות נפשיים גדולים לצאת ממנה ובנוסף צריך תמיכה של המשפחה. ההורים שלי הלכו איתי בכל הכוח: היו לוקחים אותי כל יום לאשפוז יום, היו משתתפים בקבוצות תמיכה להורים, היו לוקחים אותי למסעדות כדי לגרום לי לאכול וכשהתאשפזתי היו לצדי כל יום ולא עזבו. המשפחה עצרה מלכת הכל סבב סבבי ואיפשהו בדיעבד אולי אהבתי את התשומת לב. אבל ככל שהייתי במרכז האחים שלי די נדחקו הצידה. אני חושבת שאלו היו בערך 3 שנים כאלו. היום, 17 שנים אחרי אני לא יכולה שלא לחשוב על השנים האלו ומה עוללתי למשפחה שלי, זה לא פייר וזה לא הוגן. לא מספיק שאני חולה אז גם כל המשפחה. אני זוכרת שכל כך התייסרתי על כך שזה מה שאני גורמת וכל כך רציתי להפסיק אבל המחלה הייתה חזקה ממני.  הלוואי ואני של היום יכלה לבוא אל אני של אז ולהגיד לה להרפות להגיד לה שזה לא שווה את זה. הייתי אומרת לה שהיא הולכת לבזבז את השנים היפות בחייה . הפרעת אכילה הורסת את עצמנו ואת כל מה שסביבה . זאת מחלה מאוד אגואיסטית וצריך כוח להסתכל החוצה, יש לנו משפחה שדואגת וחברים. צריך לחשוב גם עליהם . זה היה אחד הדברים שעזרו לי להציץ החוצה ולשחרר.