"אני לא מבין למה את לא אוכלת, אני קונה לך כל מה שאת אוהבת.. אני נותן לך בשפע דברים שלנו לא היו כשהיינו ילדים" , אני חושבת שזה אחד המשפטים שנחרטו אצלי בראש ובלב עוד בתקופה ההיא שלא הייתי אוכלת. אבא שלי לא הצליח להבין איך לפתע הבת שלו, הבכורה, זאת שתמיד אהבה לאכול שטויות , ממתקים ובעיקר מקדונלד'ס , סותמת לפתע את הפה ולא מכניסה כלום.                                                                                                                            

 האנורקסיה הייתה בשבילי דרך חיים ולא מחלה. היא קמה איתי כל בוקר וליוותה אותי עד רדת החשכה ואיתה גם הייתי הולכת לישון.                                     

החיים הפכו משעממים, בנאליים וחסרי תקווה. הייתי כמו נוצה ברוח (תרתי משמע).                                                                                                                                                                                                               ככל שהייתי מרעיבה את עצמי הרגשתי הלתי מנוצחת, הייתי גאה בעצמי. אך אם אכלתי משהו מיותר חס וחלילה הייתי חסרת מנוחה , חושבת איך אני מורידה את מה שאכלתי עכשיו. שתבינו, לא הייתי מעולם ילדה שמנה, ההפך הוא הנכון הייתי רזונת ונומכה, פחות מפותחת מכל חברותי . מעולם לא חשבתי על הרעבה עצמית, היא פשוט נחתה עליי ללא התרעה ולא אזהרה מוקדמת -האנורקסיה. הייתי שמחה אם לפחות הייתה מציגה עצמה בפניי לפני שפלשה לחיי, שתגיד " היי אני אנורקסיה ובאתי להרוס לך ת'חיים" . אז אולי הייתי בורחת או משהו בסגנון .                                                                                                             

הכרתי אותה לקראת גיל 18 , היא נכנס לאט ובשקט . בהתחלה היא נכנסה לי למחשבות ביום יום , ככה מדי פעם לאחר מכן בלילה ולבסוף 24/7.                      לא די לה היה לה להכנס לראש שלי אז היא גם החלה להשפיע על הגוף שלי . כשסיימתי צבא כבר הייתי בתת משקל רציני ולאחר כמה חודשים בודדים מהשחרור אושפזתי לחודשיים. בערך 4 שנים אינטנסיביות בה האנורקסיה הייתה שם.   

 היום אני בת 35 ובריאה , ובקרוב חוגגת את יום הנישואים הראשון שלי עם בעלי, ילדים עדיין אין אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.                                           

  לא פעם שאלו אותי איך הבראתי, התשובה שלי היא תמיד אותה תשובה " איך הבראתי זאת לא השאלה, השאלה היא איך החיים שלך נראים לצד האנורקסיה?"  אני לא חושבת שאפשר להבריא מאנורקסיה מה שכן כן אפשר לחיות איתה ולהיות בריאים. אני הוכחה לכך.                                                                      

    אני חושבת גם שכל מי ש"זכה" להכיר את האנורקסיה או כל  הפרעת אכילה אחרת , הוא בן אדם חכם בטירוף , למה? כי האנורקסיה היא חכמה ומנפולטיבית ברמות גבוהות לכן מי שגובר עליה הוא לא רק חכם אלא גם חזק וגם אמיץ. חזק כי צריך כוחות נפשיים גדולים לגבור על המחלה ואמיץ כי צריך את האומץ  לוותר עליה ולהתחיל לחיות.                                                                                                                                                                                                            שנים התביישתי במי שהייתי ולא דיברתי על כל מה שעברתי היום אני פתוחה ושקופה , אם מילה אחת קטנה שלי יכולה לעזור זה ישמח אותי יותר מהכל .