מרגישה שזה תוקע אותי. וזה רק מחמיר כל יום, הכאבים ניהיו גם פיזיים, משפיע על כל הגוף. אעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע. רוצה לצעוק חחזק. די נשבר לי. נמאס לי להרגיש ככה..תחושה של חוסר אונים מטורפת. חרדה מהכל ולא משנה כמה אני מדברת איתם, עם הפחדים והחרדות הם נשארים, בונים סביבי חומה. רואה איך אנשים מתרחקים לאט מהר ונשרפת. שלא לדבר על יצירת קשרים חדשים, הכל מרגיש מורכב, משימה בלתי אפשרית. 

נבלעת לתוך עצמי בעצמי. עם כל החרא שקורה או לא קורה, הכל כבר סלט, התחושות משתקות, מקפיאות.גורמות לך לרצות למווות. אהבות שיכולות להיות מתפזרות באוויר..התחלתי לצאת עם משהי ומרגישה שפוגעת בה..לא במכוון. לא יודעת אם היא יכולה או מנסה להבין אותי אבל מרגישה שגם היא כמו השאר עושה חישוב מסלול מחדש ומתרחקת, אולי מהפחד..מהלא מובן. מאכזבת אותי, אותה. מרגישה שהתקשורת החברתית שלי השתבשה ברמות, לא תמיד המילים יוצאות, רוב הפעמים האמת וכשהם יוצאות הם עוברות סלקציה קשה לפני, המון שיפוט עצמי, חבטות עצמיות. איך מוציאים את כל זה, איך חיים נורמלי כשכלום לא מרגיש נורמלי???