מעולם לא הייתי שמנה, אבל תמיד סבלתי מקילו מיותר, או שניים. 

תמיד השמנתי בבטן, וראו את זה. שנאתי את זה ובנות מהתיכון החלו להציק לי לגבי זה. 

הרגשתי לא יפה, פחדתי שאף אחד לא יסתכל על מישהי שמנה כמוני, הרגשתי לא טובה, התביישתי ללבןש בגדים צמודים, אז כל הבגדים שלי הפכו לרחבים יותר ויותר וקניתי מידות גדולות יותר ממה שאני צריכה.

בשנה השנייה התחברתי למישהי כמוני, לא שמנה אבל כנה קילוגרמים מיותרים. נהיינו חברות טובות, היא השפיעה עליי מאוד. היו לה הפרעות אכילה קשות. היא הייתה אוכלת ומקיאה או לא אוכלת בכלל כמה ימים ואז אוכלת מקל גבינה. היא לימדה אותי שכדי להרזות פשוט צריך לסתום את הפה. וזה מה שעשינו, ביחד היינו עושות תחרויות מי מחזיקה יותר זמן בלי אוכל.

היא אמרה שאנחנו צריכות לסיים את התיכון, רזות וחטובות כדי שנוכל ללכת לים בביקיני ושבנים יסתכלו עלינו, שנהיה שוות. אז לא צריך לאכול. זה חומרי.

בהתחלה הייתי מתעלפת כל יומיים, פתאום באמצע שיעור, או באמצע סרט. המורה שלי נכנסה ללחץ והמנהל היה שולח אותי במונית הבייתה. עם הזמן למדתי את הגוף שלי, הצלחתי להרגיש שניה לפני שהתעלפתי וישר הייתי אוכלת רבע תפוח, זה היה משביע אותי לשעות ארוכות ווכה הצלחתי להחזיק ימים, על תפוח ומים.

ירדתי במשקל בצורה דרסטית, כל הבגדים נהיו גדולים עליי, אבא שלי היה כועס עליי ומתחנן שאוכל משהו אבל לא הייתי מסוגלת לראות או להריח אוכל, זה היה עושה לי בחילות.