זה הפוסט הראשון שלי , ואני לא יודע כל כך מה לרשום וגם אם בכלל מישהו יצפה בו, אבל האמת הבלוג הוא יותר עבור הכרה והבנה עצמית.

אני בן 23, בתחילת חיי הבוגרים, אבל מרגיש כל כך זקן בנפש, כל כך חסר אנרגיות וחסר הגדרה למהות שלי במציאות העגומה בה אני נמצא.

כל תחביב/דבר ולו הקטן ביותר שאני מנסה להתמקד בו, נשחק על ידי הדיכאון הכרוני שאני סובל ממנו. אני מתחיל להחזיק בדעות מיזוגניות-דבר

שמקשה על היכולת שלי לתפקד בחברה כאדם בוגר ובעיקר מוביל אותי להתבודדות עצמית חסרת תוחלת. אני יודע שהזמן לא יעשה את שלו, ואם יעשה 

כנראה שיקרב אותי אל תחתיות שעוד לא הכרתי. לא חסר לי כלום מבחינה חומרית, אבל אני לא מצליח לתפקד באופן נורמלי כאשר אני יוצא מחדרי, אפילו

עם ההורים, האנשים שכביכול אמורים להיות הכי קרובים אליי. אני מרגיש שאני חי בהסתר, מתחבא ומחביא מאנשים את המציאות הדיכאונית הקודרת שלי, אם

כי לעתים אותו דיכאון מצליח לזחול החוצה דרך החרכים של פרצופי, כך שישנם אנשים שמבחינים במוזרותי במידה מסוימת, אך לא מרגישים צורך/לא מבינים 

את משמעות אותה מוזרות. נמאס לי לשקוע לאלכוהול , להסתכל על מסך הפלאפון בחוסר מעש שאני ליד אנשים, ובעיקר לעשות את אותו חיוך טיפשי כשאני 

חסר אונים בסביבה עוינת חברתית.

לא בא לחפש תשובות,מענות ועזרים לבעיה שלי, כי היא נצחית וטבועה בי. אני כן בא להביע את מירב התחושות שלי בכתב, דבר שלא יוצא לי לעשות בד"כ.

אני יודע שהכתיבה שלי משעממת ולא נוגעת, אבל זה בעצם ממחיש את כל הטבע שלי - בנאליות,מונוטוניות ושעמום.