אף פעם לא הייתי רגילה. כבר כשהייתי קטנה העדפתי קריאת ספרים בבית על ריצה והשתובבות ברחובות. הייתי חושבת על כל דבר לעומק במשך שעות. שותקת הרבה. כשהייתי בת שמונה ורוב החברות שלי הכירו את הסרט 'עליסה בארץ הפלאות', אני קראתי את 'אליס בארץ הקוואנטים'. לא היו לי כמעט חברות והייתי לומדת רוב הזמן. אני הבכורה בבית ואחרי שמונה אחים ואחיות. זה מעולם לא היה לי קל במיוחד משום שבאופיי אני אוהבת שקט ורוגע, אבל למדתי להסתדר עם זה. 

כשגדלתי קצת ונכנסתי לתיכון החלטתי לעשות שינוי. התחלתי להשקיע במראה שלי, לצאת לריצות ולשמור על גיזרה ותזונה בריאה. המשכתי ללמוד ברצינות ובתיכון זה כבר היה נחשב. לאט לאט מצאתי לי חברות טובות וביחד היינו יוצאות ומבלות ועושות שטויות. הרגשתי כמו בן אדם אחר לגמרי, ממש פרחתי. קיבלתי תשומת לב ומחמאות מכל כיוון והרגשתי שאני סוף סוף חיה. קיימת. 

זה החזיק מעמד שנתיים - שלוש. 

ואז זה התחיל להכביד עלי. בהתחלה פשוט הרגשתי שקשה לי יותר לצאת עם החברות, ואם כן הייתי יוצאת מצב הרוח הירוד שלי היה הורס הכל. התחיל להיות לי קשה יותר להתרכז בלימודים. הייתי חוזרת הביתה כל יום, מחליפה לפיג'מה, סוגרת את החלונות בחדר ויושבת שעות עם מוזיקה בפול ווליום. התחלתי להתנתק מהחברות, מהמשפחה, מכל דבר טוב שהיה לי.

בשלב מסויים פשוט לא יכלתי לעשות דברים שהיו לי כל כך קלים בעבר.

התחלתי לתהות מי אני באמת - הילדה הקטנה והעצובה שמתחבאת בבית ושותקת, או הבחורה היפה, החכמה והחברותית שכולם למדו להכיר.

אחר כך הגיעו זמנים קשים יותר. לא הלכתי ללימודים בכלל. בקושי יצאתי מהבית. הייתי בוכה המון ולפעמים פשוט יושבת ובוהה בקירות בחדר שלי. הרגשתי סחוטה כל כך. כאובה. לא יודעת מי אני או מה לעזאזל קורה לי. ואיך, בכלל, מסבירים את זה לכולם.

כשההורים שלי שמו לב, כבר לא יכלתי לתפקד כמעט לגמרי. הם לקחו אותו לפסיכיאטרית אחת שאבחנה חרדה חברתית ודכאון, ולפסיכיאטר נוסף שגילה אצלי את האגורפוביה.

זה היה כבר כשלא יכלתי לצאת מהבית בכלל. וכשכן הייתי חייבת לצאת, זה נהיה פשוט גיהנום. 

כל התחושות האלה של דופק מטורף, רעד בכל הגוף, סחרחורות, קוצר נשימה, חנק. את הכל הרגשתי. הרחוב הכי תמים נראה לי כמו מקום נטוש ומפחיד מסרטי אימה. התיכון שלי שפעם נהנתי ללכת אליו מתנשא מעלי באיום. והאנשים שפעם אהבתי כל כך, היום מפחידים אותי פחד מוות. 

התחלתי לקחת כדורים, אבל שום דבר לא באמת עוזר. 

לפעמים אני יושבת במרפסת בבית ומסתכלת על הטיילת שפעם הייתי עושה בה ריצות ב 4 לפנות בוקר. עם המוזיקה בפול ווליום וחיוך מושלם ומאושר על הפנים. 

לפעמים אני נזכרת בשקיעה בים מול אדוות הגלים ובבטחון שהייתי מרגישה. חושבת על החברות, על הכיף והחוויות. 

הימים האלה נעלמו בשבילי. ללא התראה מוקדמת מצאתי את עצמי טובעת בעולם שהיה פעם זר לי כל כך. 

וכל החלומות על העתיד-תואר, לימודים, עבודה, משפחה. הכל פשוט נעלם.

והזמן רץ קדימה, הוא לא מחכה לי עד שאצא מהבית. לא מחכה לי עד שתעבור החרדה.