דיוויד בלאט, המאמן האגדי הודיע השבוע שהוא מתמודד עם טרשת נפוצה. מי היה מאמין, ממחלה שעד לפני האבחון מעולם לא שמעתי עליה, לפתע היא צצה בכל מקום.. אושיות, מכרים, חברים של. לגלות שלכל כך הרבה אנשים יש טרשת נפוצה, מעלה בפני את התהייה האם אנחנו חיים בעולם בו מרבית האנשים שיש להם טרשת חיים למעשה בצללים?    

אז כולם התעניינו למשך יומיים במה זה טרשת נפוצה, ולי זה הרגיש מוזר. איך משהו שהיה שלי פרטי, הפך לשיחת היום ולנחלת הכלל. זה הרגיש לי כמו בתקופת ההריון שלי, שחשתי הכי מיוחדת ובת מזל ואז נדמה היה פתאום כאילו כולן סביבי הריוניות. אז שמתי את האגו בצד וקראתי בשקט את הפוסט, לא את הפרשנויות וההסברים על המחלה, על זה ויתרתי. מה שתפס את עיני והתחברתי אליו היה המשפט: "כולם חייבים להיות בעלי אומץ ונחישות ולעולם לא לוותר על עמדות, להתקדם ולחיות את החיים באיכות הגבוהה ביותר האפשרית.. תשכחו מלחפש את הסיבה במקרה זה, זו לא שאלה שניתנת לתשובה.. התמקדו בדבר הבא".

אני בטוחה שזה לא הדבר הראשון שהוא הרגיש כשהתבשר, הוא גם מציין את השלבים שעבר בדרך. לא כולם עוברים אותם. באינטראקציות שהיו לי במהלך השנים עם מאובחני טרשת אחרים, נתקלתי בכאלו שהחליטו לאתגר את עצמם ולרוץ מרתון או לטפס על הרים, כאלו שהחליטו לשמור לעצמם ולא לשתף, כאלו שהחליטו לעבור לרפואה אלטרנטיבית, כאלו שהחליטו לא לקחת טיפול או להתמיד, כאלו שמתייצבים עם כל חידוש לטיפול במחלה – כל כך הרבה גישות שונות כשכל אחת מתאימה יותר ופחות לכל אחד.

ואני? מרוצה מהבחירות שלי בחיים. אין לי כוונה להציב לעצמי אתגרים מיוחדים. רק לחיות, טוב ככל האפשר. בכללי כדי לשמור על האיכות החיים שלי, לנצל את הרגע, להזכיר לעצמי כל הזמן את הפרופורציות שבחיים. וספציפית עם הגישה לטרשת ובטיפול שבחרתי. להיות חופשייה ומשוחררת ממשטר נוקשה, לא לראות את המרפאה או בית החולים בתדירות גבוהה וכך להימנע מלהזכיר לעצמי את המחלה לעתים קרובות, למרות שהצוות מקצועי ואמפטי. לעבוד, להיפגש ולרכל עם חברות, להיות נאהבת בזוגיות שעושה לי טוב לעור הפנים, לטוס לחו"ל בלי להפקיד צידנית או להיזכר ששכחתי תרופות, לעשות ספורט. אולי גם לראות כדורסל, מעכשיו.