היום לקחתי את הכדור האחרון של הטיפול שלי. עם הכדור הבא אתמודד בשנה הבאה. סך הכול 20 כדורים ל-4 שנים, ככה הד"ר אומרת. חשבתי שהיא צוחקת עלי. מעט כדורים ובלי התקפים – מושלם.. בלעתי את הגלולה תוך כדי שחרור אנחת רווחה קולנית, ואם מישהו היה נוכח במקום, אז גם מביכה. הנחתי את הכוס בדרמטיות אופיינית לי וניגשתי ללפטופ. לא לשם עבודה, לשם שינוי – לסגירת חופשה.

אני. מרכיבה משקפי שמש ענקיים, וחובשת כובע רחב שוליים, אבל מוגזם, מתזזת על נעלי עקב קולניים וצעיף צבעוני וקטן סביב הצוואר – בשביל להוסיף לאפקט הדרמטי גם ניחוח של גלם. צועדת מחויכת יד ביד עם חמודי לאבר הדיוטי, בדרך לנופש אירופאי נטול דאגות. ואז אני מתעוררת.

טוב, הסצנה הדרמטית היא אולי רק בגדר חלום, אבל על מטוס אנחנו באמת עולים מחר סוף סוף – בדרך לחופשה הראשונה שלנו כזוג מאושר, שגם מתמודד עם טרשת נפוצה, וזה בסדר.