פגשתי בה אתמול,

את ציפי כל יכול.

את זאת שלא בורחת,

את ציפי המוצלחת.

היא הייתה גם מחויכת,

קולה נשמע כמחנכת;

בטוח, יציב ולא רועד,

על שלו היטב עומד.

לענות לא פחדה,

שתתגאה בה הילדה.

שפעה היא חום ואהבה,

לילדתה האהובה.

את ציפי האחרת 

היא השאירה במחברת

שכחה בכלל ממנה

היא לא חלק מהסצנה.

והגיע עת פרידה,

היא נפרדה מהילדה.

אמנם הייתה צביטה בלב,

אך לא יותר כי הוא אוהב.

ובעמדה בין הדלתות,

שמפרידות בין ציפיות,

המלחמה בינן התחילה ,

בין זו הבריאה לזו החולה.

'כאן זו ממלכתי'

'כאן את לא איתי'

'כאן אני שולטת'

'לכי מכאן! מה את משתלטת?'

וציפי הבריאה ישר הובסה,

ציפי החולה את מקומה תפסה.

פה אין מקום לאמונה,

הייאוש שולט בכל פינה.

החרדה תופסת ת'במה,

רק כך ידעו על קיומה,

רק כך ישמעו את קולה.

אחרת, איך ידעו שהיא חולה?

פה יש מקום רק לצרות,

וציפי מוציאה אותם בצרורות.

מאכילים אותה על כך בכפית,

בדאגה אין סופית.

כאן זה חוק,

אין מקום לשום צחוק!

פה צריך להיות חולֶה,

אם תבכה, זה מעולה!

ואם חלילה רק תצחק,

הדאגה ממך תורחק,

האשמה מיד תגיע

וציפי הבריאה תופיע.

מלחמה שם תתרחש,

בין האין לבין היש.

מי האמתית ומי סתם אשליה, 

כל אחת אוחזת בשלה.

'מה את מחפשת צרות?'

'את לא באמת כזאת'

'אני כן!', היא תצעק בחזקה,

'את סתם אשליה של דקה'

'אם תתני לי סביבה מתאימה, 

אני אקח את כל הבמה'

'גם אני כך', השנייה עונה.

אז מי בעצם הנכונה?

        *    *    *    *

ואולי אין נכון ולא נכון?

ואולי אין כלל פתרון?

ושתיהן יכולות לעשות שלום,

לדור יחדיו באותו המקום?

לא לבטל האחת את השנייה,

לראות איך ביחד הן פותרות כל בעיה,

לתת מקום לכל קול

ורק אז להחליט איך לפעול?

        *    *    *    *

האם זה באמת אפשרי?

האם זה טוב ובריא?

ושוב ישר אשאל:

'מי אני בכלל???'