אני רוצה לדמיין שבעודי כותבת את השורות האלו אני נמצאת מתחת לעץ ריחני, צופה על שדות ירוקים מלאים בפרחים וציוצי ציפורים. השמש מתנוססת בשמים בהירים, משתקפת מעל אגם רחב ושליו שמשתרע עד קו האופק, חבוק בין הרים שמתיימרים אל על. אבל האמת היא שאני יושבת בחדר קטן, מלא חפצים וצופה על רחוב אפרורי וסואן, וברקע נשמעות סירנות משטרה וצעקות אנשים שממהרים להם למקומות לא נודעים. אני רוצה לדמיין שמאחוריי, מצדו האחר של העץ נם לו בשלווה אהובי, הרוח משחק קלות בשערינו ועל שפתיו חיוך רך. אבל האמת היא שאין לי מושג היכן אהובי וכנראה שלעולם הוא לא ינום בשלווה פסטורלית על ידי. אני רוצה לדמיין שנקום עוד מספר שעות ונצעד יחד בנחת לביתנו הקט, שם יש אור, אוכל ושלווה. אבל האמת היא שכנראה לעולם לא יהיה לי בית, לפחות לא פיזי. אני רוצה לדמיין שאני מוקפת משפחה וחברים, שתומכים שמבינים, שאוהבים אותי ותמיד מצליחים לתת לי את מה שאני רוצה. אבל האמת שזה פשוט אוטופיה שלעולם לא תתגשם, והאמת היא שלמרות שאנחנו מתבגרים אנחנו נשארים ילדים, מפונקים, לא מתחשבים, באחרים, כי אנחנו לא מכירים את עצמינו. אז נשאר לי רק לראות את הרוח משחקת קלות בווילון שבחדרי ולחלום בהקיץ על קיץ שלעולם לא יגיע. במקום זה יהיה לי קר, למרות החום שיש בחוץ, ואני אצטנף לי לבד ואביט באחרים שרצים הלאה, יחד, בזמן שאני נשארת מאחור, לבד.