אז החלטתי. לא מתאים לי להרגיש חולה. לא רוצה, לא מוכנה, גם לא חייבת. אני אנהל את המחלה הזו, היא לא תנהל אותי. לא אתן לה להשתלט על חיי או להגדיר אותי. 

כשחשבתי עם עצמי לראשונה על הטיפול שאקבל, הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא כמות הפספוסים של הגלולות שלי בצעירותי. לא משנה אילו וכמה תזכורות יצרתי סביבי – כמעט כל חודש הצלחתי לפספס לפחות פעם אחת. אז החלטתי שאני לא אחזור על הטעות הזו. לא עם הטרשת. איתה אסור שיהיו פספוסים. אני אולי לא יכולה לשלוט לחלוטין במחלה, אבל במה שאני כן יכולה – אנסה.

לא בחרתי בטרשת, היא בחרה בי. אבל אני כן יכולה להחליט בשביל עצמי איך לנהל אותה. אז השלב הראשון בדרך לשליטה הוא ידע. זה מטורף כמה חומר יש ברשת על מחלה שעד לא מזמן כלל לא ידעתי על קיומה. חלק מהמיידעים שקראתי מדכאים, חלקם מעצימים. אז במה להסתמך? 

אני משתדלת להרכיב משקפיים ורודים, מאוד רוצה לתכנן את החופשה הבאה שלי לחו"ל, לחזור לשגרה, לשכוח שאני חולה. גם אם זה רק לחלק מהזמן.

אז כן המטרה שלי היא להמשיך לחיות כמו שאני עכשיו עוד שנים רבות, להמשיך לאפשר לשתי רגליי לשאת אותי לאן שרק ארצה, לראות בחדות, להימנע מכאבים או נימולים, ולהיות עייפה לא לפני שהשמש עוזבת אותנו לטובת החצי השני של הכדור. וכך גם יהיה.