עד לאותו הרגע בו החדירו את מחט העירוי לווריד, תמיד קישרתי את המילה סטרואידים עם אתלטים סורחים. עכשיו כשאני מרותקת לכיסא גלגלים לראשונה בחיי, אחרי שאיבדתי כל תחושה ברגל ימין, ולאחר שמאגר הדמעות שלי אזל עד תום. אני בוהה בשקית העירוי התלויה מעלי, בזמן שחמודי מפשפש בתיק בחיפוש אחר בקבוק המים שלי. הוא אפילו לא שאל, הוא יודע כבר מהמפגש הראשון שלנו אז לפני קצת פחות משנה, שסביר יותר שאצא מהבית בלי המפתחות שלי, לפני שאשכח לקחת עמי בקבוק מים.

חמודי הוא כינוי שהודבק לו מספר ימים לאחר שנפגשנו לראשונה. חברה הכירה בינינו באופן אגבי לחלוטין, במפגש חברים ססגוני ועליז לקבלת השנה החדשה. לחיצת היד והחיוך המשותף התפתחו לשיחה קולחת ואינטימית, שכמעט ולא הפסיקה עד לרגע בו נאלצנו להיפרד, לא לפני שהחלפנו טלפונים. כעת לצורך שיתוף חיי האינטימיים שמו יישאר כזה.

אני זוכרת שכשהייתי צריכה בעבר להגדיר מה אני מחפשת בבחור, נהגתי להשתמש פחות או יותר באותם סופרלטיביים שגרתיים, הכוללים חוש הומור משובח, אימוץ מנעמי החיים הטובים, ביסוס כלכלי, ובעל כישורים יוצאי דופן במיטה. היום אני מבינה שפסחתי על הקריטריון החשוב ביותר – שיישאר. מאותו מפגש חברתי בו הכרנו, ועד הרגע בו ישבתי במרפאתה של הד"ר בפעם הראשונה, ובשורת המחלה נחתה על ראשי – חלפו לא יותר מחודשיים.

כבר ידעתי פרידות כואבות, אחת מהן במסגרת בית הדין הרבני, מערכות יחסים ארוכות וקצרות כאחד שלא צלחו את מבחן הזמן. זה בסדר, אני אדם שתמיד הגדיר עצמו כטיפוס איתן. אך באותו הרגע בו ישבנו רק היא ואני במרפאה הקטנה, הדלת מאחורי סגורה ושפתיה נעות ללא הפסק. אני הרי יודעת שאלו מילים טובות שנועדו להרגיע ולנסות לרכך את בשורת המחלה, אך המילים לא מגיעות אל אוזניי. באותו הרגע כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שהוא הולך לעזוב אותי. מחשבה קשה מכדי מלהכיל. ובכל זאת, הוא כאן. מושיט לי את בקבוק המים עם עיניו הטובות. אז כן אני חולה בטרשת נפוצה אבל גם זכיתי בענק, ותחושת המועקה מצליחה להתעמעם לנוכח גלי אהבתו.