כמה שנאתי בתור ילדה, כשהרגל נרדמה אחרי ישיבה ממושכת על הרצפה. אני זוכרת שנהגנו לשחק הרבה על רצפת הבטון מתחת לבניין בגוגואים, כשהצטופפנו חבורה גדולה של בנות בחדר של אחת מאיתנו, גם בחצר בית הספר בפינה שהתגאינו להחשיב כפינה של "המקובלים". מי היה מאמין שאותה תחושה בלתי נסבלת, שהצריכה אותי לנענע את הרגל באופן מעורר גיחוך פעם אחר פעם כדי שתיעלם – היא גם התחושה שתבשר לי יום אחד שאני חולה בטרשת נפוצה.

שמי מירה פלד, אני בת 39. גרושה ואמא לשני ילדים מקסימים. 

לפני שנתיים התעוררתי בשישי בבוקר עם תחושת נימול ברגל ימין. תחושה טורדנית שסירבה להיעלם. גודל התמיהה על התחושה המוזרה, התפתח לחרדה שהלכה והעמיקה ככל שנקפו השעות והנימול לא נעלם. יום שישי תמיד היה היום האהוב עלי בשבוע. יום המוקדש בחרדת קודש ללו"ז קפדני של שיעור פילאטיס, ארוחת בוקר עם הבנות (חברות הנפש ששום קמט או רפיון עורי לא ישנה את התעקשותנו להעמיד פנים שגיל 15 מעולם לא חלף), קנייה ממוקדת בסופר של מצרכים אשר הגדרתי מראש ערב לפני, מקלחת, קפה ועיתון של סופ"ש, ושקיעה לתוך מנטרת הבישולים לסוף השבוע. אוי כמה שאני אוהבת את ימי שישי. אז למה היא בחרה לתקוף את גופי דווקא בתחילתו של יום הקודש שלי?

הידיעה בדיעבד היא חוכמה קטנה, אני יודעת. היום אני מבינה שהנימול הטורדני שהלך והתפשט לאורך רגל ימין עד לשיתוקה המוחלט מכונה התקף. היום אני מבינה שההתקף הוא חלק ממחלה חשוכת מרפא שחדרה לחיי ללא רשות ומאלצת אותי לחיות עמה, עד שאעצום סופית את עיני. היום אני גם מבינה שאותו התקף לא היה הראשון שפקד אותי. היו שני התקפים קודמים (לפחות ככל שאני זוכרת) שהופיעו בעצימות נמוכה יחסית וחלפו כמו שבאו. המחשבות הטורדניות גורמות לי לתהות מדוע התעקשתי להיות שאננה כל כך בזמנו, ולא לבדוק את אותן תופעות מוזרות. את התהייה מה היה קורה עכשיו אם הייתי מקבלת טיפול כבר אז – אני מגרשת. אין בה טעם. רק עצב.