עכשיו זה לבנות עכשיו זה לבנות עכשיו זה לבנות. כשהקסם פג. כשמרגיש נאחס וחרא. כשבודד. עכשיו נבנה לי חיים. לזה אתה מתכוון היושב במרומים? אתה רוצה שאהיה כלי? שאקל? חתיכת גבר גבר שאוכל לקבל ממך את האור? בינתיים נערמים להם עצבים במערכת העצבים שלי. אתה רוצה שאתפוצץ? שאתפרק? מה!? אני כל כך גאוותן? רוצה לשבר אותי? מה יהיה? מה אתה רוצה ממני? אז נכון... זה אני שביקשתי להגיע לייאוש. אני שרציתי להגיע למצב שאין טעם לחיים. לאבד כל אופטימיות. אתה רוצה שאגיע לכדי זה? כי גם אני רוצה. אני מודה. אני מכור לסבל הזה. אבל למה אתה לוקח אותי כל כך ברצינות? כל מה שאני רוצה אני צריך לקבל? אז אני צריך להרגיש קקי ולטבול בו, לצבור מספיק צואה בכדי להקיאה עליך בהתבודדות? כי אני באמת מתחיל להיות עצבני. זה כבר לא כיף והאמת שזה לא היה כיף מההתחלה - להרגיש שיעמום, להרגיש שאין משמעות, להרגיש בדידות קשה. כן... אני יודע שזה בתוך הראש שלי. זו אשליה. אבל מה עם המלאות? גם היא אשליה? מתי יודעים שמרגישים משהו אמיתי? אולי אין אמת בכלל. אז למה אני מרגיש כל כך קרוב אליך? למה שלא תנפץ לי גם את האשליה הזו? כי את החיבור אליך אני לא יכול להכחיש. אני אוהב אותך. כזה מזוכיסט אני. כן כן אני רוצה להגיע למדרגה של להיות עבדך. וזה לא כי בא לי. זו תביעה פנימית חזקה מכל דבר אחר שאני יכול להכחיש. וזה גם מאמלל אותי כי אין לי כח לקבל בראש פעם אחר פעם. אבל מה אעשה??? הרצון הזה בוער לי בנשמה. למה דווקא הרצון הזה מרגיש לי אמיתי מתמיד ולא אשלייתי. למה אני מזוכיסט שרוצה להתפרק מולך בלב היער. לקלל אותך בכל מאודי עד שלב מסוים שפשוט אכנע לך ואהיה עבדך. אהיה איתן, חזק ועמיד מפני רוחות המטלטלות את הרכבת עליה אני דוהר, ומולך אהיה כאין וכאפס. עד כמה אתה רוצה שארגיש ככה. עד שאהיה מעוך לגמרי? שאגרד את עצמי בקושי מהתהומות? לשם אתה רוצה להביא אותי? כי אני לא רואה דרך אחרת להיות עבדך. אני יכול להיות הבן שלך. ילד טוב כשבא לי ובן סורר כשמתחשק לי. חבר שלך. אבל למה כל כך רוצה אני להיות עבדך? רוצה לתת לי להרגיש מלך? ואז להשאיר אותי עירום אל מול כל ההוויה? זה גורם לי לפחד. מה צופן עתידי? מהי המהות האמיתית של לשבר את הגאווה?כי אני בהחלט מתנשא. כמעט אף אחד לא יודע את זה עליי, אבל אני אחושרמוטה מתנשא. מרגיש אני מיוחד. שאני מהווה תפקיד ענק בקיום של העולם הזה. הרבה יותר מרוב רובם של האנשים אי שם בכל אדמות הכדור, האליפסה. אני רוצה להיות צדיק ואני לא יכול לחזור בי משם. אני מנסה בתודעתי לחנך את עצמי ולהגיד לעצמי שאין צורך... אין צורך להיות צדיק. אפשר להיות כאחד האדם. אבל זה חזק ממני. רוצה להיות צדיק ועבד ד'. רוצה להתדבק. אולי לא חייב אני להיות צדיק או חסיד בכדי להתדבק. אבל הנשמה רוצה קירבה. והיא לא שבעה אף פעם. ככל שאני מבין מה חטאתי, אני מבין מה אתה סולח. ככל שאני מבין מה עברתי, אני מבין שזה מאום לעומת... ככל שאני מבין כמה סיימתי אני מבין שעכשיו התחלתי. כמה גלגולים בתוך גלגולים אצטרך עוד לעבור בגלגול הזה? אני באמת מתחיל להתייאש והאופטימיסט הבן של זונה הזה שבתוכי לא נותן לי ליפול. תן לי ליפולללללל עזוב אותי. למה אתה משאיר אותי בעשייה? למה אתה מציל אותי מהמיטה שלא אגיע לכדי מיתה? מה זה החלק הזה שבי שלא רוצה לוותר? לא מוכן לחדול. אני במאבק בלתי פוסק בין הייאוש לבין התקווה. כרגע התקווה לוקחת בגדול. אבל אני לא מרגיש שיש לי בזה בחירה. התקווה פשוט חזקה אצלי. אני מודה. שמה אני רוצה להישבר. רוצה להגיע לייאוש אמיתי לכדי שאדע מהי בחירה אמיתית. ובחרת בחיים. אז למה התקווה הזאת גוררת אותי איתה למעלה. זה כבר מעלה לי את הסעיף. למה התקווה נותנת לי את הכח לכתוב את הפוסט הזה? את הכח להוציא את הרעל. להתנקות. אתה מאמלל אותי. אתה משחק בי. אבל זה ברור לי. בוא ותשחק בי כי אני רוצה להיות עבדך הנאמן. מה נסגר עם המאבק הזה בי הכוחות המנוגדים שמתחוללים בתוכי? אני פועל בתוך האפילה. אין באמת סימן לעתיד ורוד. אבל אני יודע שהוא שם. מאיפה? מהאופטימיסט הבן זונה שלא מוכן לוותר לי. keep on rocking אני אומר. לא יודע למה. ככה. איך אמרת אתה? אני ד'. אין יותר מזה. לא ממש מבין מה עובד עליי בתוך כל הבלבול הזה. אבל ברור לי שאני ממשיך. keep on going. מקלף שכבות. קליפות. אבל למה גם מהבשר? למה להשאיר אותי עירום כשלד. למה לקחת לי לאט לאט ובנגיסות קטנות וצובטות, את מלבושי? להשאיר אותי חשוף, עירום. אני עבד ד' והמלך הוא עירום.