אני עוברת תקופה קשה, כבר הרבה זמן, יותר מידי זמן כבר אפשר להגיד...

יודעים על זה, יודעים, אבל אני מרגישה שלא מבינים, שלא יודעים איך לעזור, אם היו יודעים כנראה שכבר לא הייתי במצב הזה..

קשה לי, קשה לי עם עצמי, קשה לי עם החיים, קשה לי להתמודד עם בעיות, אנשים לא מבינים מה אני עוברת, אנשים לא מבינים מה אני חווה, אנשים לא יודעים איך לעזור, ואני לא יודעת אם לא עוזרים בגלל שאני לא רוצה עזרה או שפשוט לא יודעים איך לגשת אליי, אני לא יודעת, ובגלל החוסר מודעות של זה אני צריכה עזרה.

אני מוקפת בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי, שאכפת להם ממני, אנשים שאני באמת יקרה להם, אבל אני? אני בתוכי מרגישה הכי לבד בעולם, אני לבד במחשבות שלי, אני לבד בעולם שלי, אני לבד בריקנות שלי, אני מסיימת את היום עם אי רצון לסיים אותו כי אני יודעת שהיום שיבוא אחרי ייראה בדיוק אותו הדבר, אז מה הטעם? כבר עדיף שאשאר באותו יום.

החיים לא מחייכים אליי, להפך, הם לא נותנים לי שקט, הם לא נותנים לי מנוחה, אני פשוט אוכלת את עצמי במחשבות יתר והלחץ והדאגות רצים לי בראש בכל שעות היום, הם לא מרפים לרגע, אני פשוט רוצה שקט, נחת, אבל אין לי את זה בחיים, אני רק בוכה, בוכה שאני לא כמו כולם, החלום שלי זה להתחיל יום עם חיוך עם הפנים ולסיים אותו עם אותה הבעת פנים, הבעת פנים של שמחה, שמחה אמיתית, שמחה שבאה מהלב, שמחה לא מעולצת..

אשמח לתגובה או לעצה כלשהי.. אני מרגישה לבד..