אחרי היעלמות די ארוכה, כותבת ממש כמו בפעם הראשונה על כמה שאני מותשת, מיואשת, נגעלת מעצמי ועד כמה אני נבוכה.

לא יודעת עד מתי אוכל להמשיך ולגרור את עצמי בתוך מה שנקרא החיים שלי (וגם זה לא באמת חיים וגם לא הישרדות, יותר בסגנון טפילות). 

מצד אחד חשוב לי לומר שיש לי הכל, באמת שלא חסר לי משהו ובכל זאת אני נוטה להתלונן.

יש לי עבודה טובה בה מעריכים אותי ויש לי משפחה מדהימה, דואגת ותומכת, רק שמהצד השני יש לי אותי וזו הבעיה.

יש לי אותי שהורסת לעצמי, אותי שלא מקבלת את עצמי, אותי שרוצה להיעלם ומסרבת להיות חלק בעולם הזה. אותי שמתביישת ב"מקום" בו היא נמצאת, לאחר כמעט 4 עשורים של חיים עלי אדמות ללא הישגים, נכסים, משפחה בעל ילדים או משהו מיוחד.

והיום כך יצא שהגועל גבר והאפסיות השתלטה, והיום במיוחד ממש רציתי לומר שאין לי כוחות יותר, אני נטולת אנרגייה, מתקשה לנשום, מסוחררת, אפתית למצבי והכי גרוע מרגישה ויודעת שאני בדרך לאבד גם את הדבר האחד והיחיד עליו חלמתי זה זמן רב.

נראה שכולם נלחמים בשבילי ואני כפויית טובה עומדת מהצד.

אני אחרי 3 אשפוזים מלאים במחלקה להפרעות אכילה ועוד אשפוז אחד נוסף במסגרת אשפוז יום כך שהיום אני גם מבינה שאני ממש חסרת תקנה.

נמאס לי, הלוואי ויכולתי לתת את חיי למי שבאמת רוצה לחיות ולא להמשיך לבזבז ולזרוק את מה שיש לי.

מצטערת מראש על הניסוח הקלוקל, אני יודעת שאצטער שכך פרסמתי את מה שישב לי על הלב אבל ברגע זה - לא איכפת לי.