מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

06/04/19 1:52
365 צפיות

אני כלכך עצובה שבקושי מצליחה לפקוח את העיניים. העברתי את רוב החיים שלי בלכווץ את עצמי, בלנסות להיות יותר שקטה ופחות רגישה, פחות דעתנית, פחות אני כי אף פעם לא רציתי להיות נטל.מבינים? לא רציתי להיות יותר מדי או להרחיק אנשים. אז כמעט כל הזמן הקרבתי את עצמי כדי לגרום לאחרים לשמוח, לא מסיבה כלשהי, להפך תמיד הייתי מקובלת בדרך שאני.  אבל אני מוצאת את עצמי כועסת ופגועה,לא בזמן מיוחד או על מקרה ספציפי, פשוט כועסת. ואני שואלת את עצמי , כמה אומץ או ייאוש, או כנות עצמית מחמירה עד ייאוש, צריך אדם כדי להשליך את כל זה ולהתחיל מחדש

תגובות

1ron123
06/04/19 13:15

הי ענבל, כרגיל כתיבה מדהימה. למעשה זה הזכיר לי שיר: "עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם מבלי לראות את הדברים כמו שהם. " לגבי ההקרבה, לגרום שמחה לאחר באם אינו גורם לך לוותר על עצמך הוא דבר בונה. רק מכתיבתך ניכר שלו אני הייתי בסביבתך הקרובה, לא הייתי רוצה שתוותרי על משהו ככ יפה וחכם שיכולה להיות לו תרומה אדירה.

no-one
06/04/19 20:04

היי ענבל, ברוכה הבאה רוצה להאמין שדברים יסתדרו בשבילך, שהזמן יעשה את שלו, ומחשבה אחת תוביל לאחרת ... ותמצאי את עצמך במקום שנוח לך, שתבטאי את המחשבות והדעות שלך בטבעיות גם רציתי לכתוב לך עוד משהו ומחקתי. גם אני כאן לדבר על דברים אישיים שלי, אבל זה לוקח לי זמן ולא תמיד בכתיבה ראשונה אני שמח לראות אותך כאן בפורום ומזמין אותך לחלוק איתנו עוד כל מה שמתחשק לך. מקווה שהמקום הזה יועיל לך ויעזור לך להמשיך ולהתקדם :wink: