אני תוהה מה יש לי
זה לא שאני לא רוצה להיות מאושרת. למרות שעד כמה אני מנסה, אני לא יכולה להביא את עצמי כדי להיות מאושרת. אני מרגישה חנוקה, נבוכה, מבויישת, למה אני צריכה להיות ככה? יש לי משפחה נהדרת, חברים מדהימים, תוצאות אקדמיות טובות, על הנייר הכל בסדר.
עם זאת כל מה שאני רואה זה עצב , הכל אפור, זה מרגיש כמו נטל שרק מושך אותך למטה , כלכך נמוך אל האדמה, אני כלכך משתדלת אך לא מצליחה להוציא את עצמי מהבועה הזאת או לדאוג לשום דבר, לא לעצמי, לא לו, לא לה. החיים הפכו לסיוט מתמיד, וזה פשוט לא הוגן. האנשים מסביב יאמרו לי לנסות יוגה, ללכת לטייל, להקשיב למדיטציה. ואני כל הזמן מסבירה שזה לא יכול להיפתר דרך תרגילים או תרופות. זוהי מחלה שמשפיעה על כל היבט בחיי, על עבודתי, על מערכות היחסים שלי, על הלימודים. ועד היום, למרות מיטב המאמצים שלי להסביר, אני תמיד נתקלת בהיסוס עיוור. אנשים שואלים אוצי ״ למה את כל הזמן נראית עצובה?״ ואני אומרת להם שאני לא יודעת.. אני באמת לא יודעת, מה שאני כן יודעת זה שאני מתעוררת כל יום עם חרא של הרגשה , עד שזה נהיה הנורמה שלי. אני פוחדת מהעולם.
כאילו, אנשים.. אתם חושבים שאני אוהבת לראות את עצמי נופלת לתוך הבור הזה של שנאה ובושה, אז אני מסתירה אותם, אני בונה לי קיר כלכך גבוה שלעולם לא תראו את הכאב או את הפגמים שלי. אני יוצרת את הדמות הזאת והיא בלתי מנוצחת. וככה אני ממשיכה לחיות את שני החיים האלה, אחד לציבור ואחד רק בשבילי בלילות כי זה יותר קל מלהודות שיש לך בעיה וזה בעצם הבעיה. הסטיגמה היא אנשים אמיתיים. דיכאון זה הוא הגיהינום בתוכי וזה אוכל אותי כל יום .
1ron123
ענבל היקרה, את מתארת בצורה מקסימה את ההרגשה שעוברת על כל המתמודדים עם המחלה. אדם שלא חווה זאת לא יבין את עומק הכאב הנפשי והפיסי, העצב, והלילות הארוכים ללא מנוח. אבל וזה אבל גדול מאד: אני רוצה להבטיח לך כי כל מה שאת מתארת אחד הוא פתיר ושתיים הוא כל כך נפוץ: בין 20 ל 25% מהנשים סובלות או יסבלו ממנו... לכן אין לך מה להיות נבוכה או מבויישת. זו אינה אשמתך כלל... האם היית כועסת על עצמך אם היית חולה באדמת, אבעבועות רוח או רחמנא ליצלן שוברת את הרגל? כך גם בדכאון. זהו חוסר או עודף חומר מסויים במוח, כך שאל לך להאשים את עצמך. הפתרון המיטבי הוא בעזרת אנשי מקצוע שגם יבינו ללבך והטיפול המיטבי בספרות הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי ממוקד יחד עם טיפול תרופתי... נשמע כי את מצליחה בחיים וזה נפלא. אין טעם לסבול... תתחילי ברופא/ת המשפחה שלך שידע לאן להפנות אותך. כאמור יכול ומגיע לך הטוב ביותר ובוודאי שאין לך במה להתבייש אלא רק להתגאות בכוחות העצומים שלך שנותנים לך להיות מוצלחת כפי שאת למרות השקעת האנרגיה הכפולה והמכופלת שדרושה לך לאור ההתמודדות שלך מול עצמך והסביבה. חבל לסבול...
dame9ningen
אין לי מה לרשום כרגע מלבד זה שאני אוהב את השם ענבל. peace.
זר בעולם
דיכאון זה מוות פנימי בעודנו נושמים את החיים..המוות האמיתי מתחיל רק אחרי שהמציאות המדומה מראה מסך GAME OVER מחזירים ציוד ועולים ללא נודע וכל השאר שנותרו ממשיכים לעבור שלבים ככה אני מדמה את המטאפורה הזו.. קחי את המילה "לחיות".. כל עוד העיניים שלך עצומות .. שם לא תביני דבר ממה שתראי.. תפקחי את העיניים אח"כ ואז לבד תגיעי להכרה שאת צריכה להשתדל לחיות תמיד במסגרת האמצעים שלך . ותמיד תזכרי ..שהאומץ האמיתי ענבל , טמון ביכולת לחיות למען הדבר שמאמינים בו ולסבול למענו. והדבר הזה נקרא על שמך.