אז אחרי השנתיים הקשות בחיי, החלטתי לבוא ולשתף אתכם במסקנה שלי מכל הסיפור: תמיד חשוך לפני עלות השחר.

לפני כשנתיים איבדתי קרוב משפחה שהייתי מאוד קשורה אליו. מאז הרגשתי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי. התקפי חרדה אינם זרים לי. אבל בתקופה הזאת הם רק הלכו והתעצמו והשתלטו על תחומים שונים ולו הבנאלים ביותר. לפתע לא יכולתי לעלות  במעלית (חשתי במחנק ופחד שהיא תצנח או תיתקע), הפסקתי לנהוג (יש לי רישיון 15 שנים), ולאט לאט גם הפסקתי לצאת מהבית. החרדה השתלטה אלי כל כך עד שחשתי שאני יכולה לעשות משהו "מטורף" כמו לפתוח את הדלת באמצע נסיעה (כשמישהו אחר נוהג) ולכן גם נסיעה לצד נהג אחר הייתה כרוכה בלקיחת קלונקס או חבריו. אני מניוחה שבגלל שהמוות היכה במישהו כל כך קרוב קרוב אלי אז התחלתי לחשוש ממנו בעצמי. 

אני זוכרת אפילו יום שהייתי הם הילדים שלי במרכז המסחרי הקרוב לבית וחטפתי התקף חרדה לא נורמלי ופחדתי להחזיר אותם הביתה. פשוט ישבתי איתם על ספסל עד שנרגעתי ואז המשכנו הביתה. אין יותר קשה מלחטוף התקף חרדה עם הילדים. כי היי, את האמא. את אמורה להיות העוגן שלהם ופתאום את מתפרקת ומתחילה להמציא דברים כמו : שנייה, אני לא מרגישה טוב. בואו ננוח רגע. כי אסור לך להגיד אמא מפחדת ואין לה מושג ממה!! לכי תסבירי את זה לילד בן 5.

כמובן שהתקופה גם השפיעה על תפקודי בעבודה, כל הפחדים והחרדות לא מתקבלים יפה בעיני אחרים. הרי אתה שם כדי לייצר לחברה כסף, פחות  אכפת ממך כבן אדם. וכן, אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב פיטורין לאחר שנתיים וחצי באותו מקום עבודה. מסקנה אחת הייתה לי מכול הסיפור - לעולם אל תחשוף את החולשות שלך בעיני אחרים, בוודאי שלא בפני חברים לעבודה או מנהלים. עצוב אבל זה ממש ככה.

שנה וקצת ניסיתי למצוא את עצמי. הביטחון העצמי שלי ירד ל-0 (התקפי חרדה, פטרו אותי מהעבודה, מה אני שווה בכלל?)

מצאתי עבודה שאוכל לעשות מהבית שבאותה תקופה שרתה אותי נאמנה כי הרי פחדתי לנהוג וגם לנסוע בתחבורה ציבורית. פחדתי בעצם מהכל - לעלות במעלית, לנסוע ברכבת, לרדת במדרגות (כן, קלסטרופוביה) וזה בעצם די השאיר אותי בבית. המשכורת הייתה נמוכה אבל היי, אי אפשר לא לעבוד בכלל. בכל זאת יש ילדים לפרנס. אנחנו בישראל. לא פשוט.

לא אלאה בפרטים, רק אגיד שקלונקס היה אחד החברים "הטובים" באותה תקופה. לאחר תקופה מסויימת ולבטים רבים החלטתי להיפגש עם פסיכיאטר. כן, השם הזה הפחיד אותי אבל מה לעשות. אני אמא. יש לי אחריות. אני לא יכולה "להשתגע" ככה באמצע החיים. הוא היה נחמד מאוד ואמפתי ואמר לי תשמעי, את יכולה לנסות להתמודד עם טיפול התנהגותי ואת יכולה לנסות לקחת נוגד חרדה (ציפרלקס. מכירים ?). הלכתי על הציפרלקס. הייתי קצרה בזמן בשביל להתחיל לנסות כל מיני דברים. הציפרלקס מוכר לי כבר משכבר הימים. לקחתי אותו למשך חצי שנה לאחר לידת בני הגדול. 

אז כן, שוב תופעות לוואי והסתגלות. אבל לפחות הפעם נודע לי שאני יכולה לקחת אותו עם קלונקס כדי לטפל בהתקפי החרדה העזים שצצים בזמן ההסתגלות. יחד עם הציפרלקס התחלתי להיפגש עם מטפלת בשיטה cbt ששינתה לי את הגישה לחיים. פשוט מהממת. רבת ניסיון. בזכותה (וקצת בגלל הציפרלקס שהוריד לי את מפלס החרדה) חזרתי לנהוג. עדיין לא מרחקים שאליהם אני רגילה אבל בהחלט מסוגלת להגיע לעבודה וחזרה ולאט לאט אני מגדילה את הרדיוס. 

ולסוף הטוב, היום אני 8 חודשים עם הכדור ואני משלבת את הטיפול בו עם שיחות עם אותה מטפלת מופלאה ויוצרת לעצמי ארגז כלים חדש להתמודדות עם התקפי החרדה הנוראיים האלה לאותו הזמן שבו אני אחליט להיפרד מ"כדור הפלא". מצאתי עבודה מעולה עם שכר הולם, אני יוצאת וחוזרת ללא חשש. סביבת האנשים שלי מהממת ואני באמת מרגישה שמכאן השמיים הם הגבול..

באמת שלפני שנתיים לא יכולתי לראות את האור הזה. הרגשתי שאני יורדת ירידה תלולה ואין ממנה חזור. 

אז לכם חבריי לחרדה ולדיכאון, אין ייאוש בעולם כלל. בעזרת טיפול נכון אפשר לנצל את הכל. 

ולסיום כמה טיפים ממני לסובלים מחרדת נהיגה:

1. ברגע שמתחיל הדופק לעלות באמצע נהיגה ותחושת החרדה משתלטת - חייך לעצמך. החיוך משדר לגוף שהכול בסדר ובאורח פלא מתחילים להירגע. אז מה אם אתה נראה דבילי (:

2. נשימות ארוכות מהבטן לפני היציאה לכביש וגם בזמן שאתה בכביש (רמזור, פקק וכו) מאוד מאוד עוזר. 

3. החשוב מכל - לא להימנע!! להתחיל לנסוע אפילו במגרש קטן ליד הבית, בשכונה ולאט לאט להגדיל מרחקים. הימנעות היא הרסנית ומאפשרת לחרדה להשתלט לנו לאט לאט על כלתחומי החיים. אל תתנו לה!

4. אם החרדה עצומה - לא לפחד להשתמש בנוגדי חרדה לתקופה קצובה. הדבר יאפשר לחזור לכביש ולאט לאט יאמן את המוח שזה דבר רגיל לנהוג על הכביש ואז אפשר עם הזמן להיפטר מהכדור.

בהצלחה