התקופה הזאת סוערת עם כל הרע שבה ועם כל המצבים שאין בכוחי להתמודד איתם כי אני לא קוסמת, ואני צריכה לעמוד תחת המבול הצורב, בעיניים פקחות ולראות את הסבל על בסיס יומי.

היא סוערת גם כי התחברתי לעצמי ואני חווה רגשות עוצמתיים וכמעט לא מרוסנים. כן, גם אהבה, גם נעורים, גם אור הזרקורים שמופנה אלי פתאום ומגלה אותי, ואני כמו גביע זכוכית מתנוצץ באינספור גוונים, גדוש מים שמתנפצים, ניתזים אל כל הכיוונים.

איך יתכן שאני זורחת כמו השמש וכמעט טובעת בחשכה כל יום מחדש.

ועוד דבר מוזר שאין לי הסבר אליו:

החרדה החברתית שליוותה אותי כל חיי – נעלמה פתאום, ואני מוצאת את עצמי בתוך כולם, כאילו נפתח לי נתיב אל תוך בני האדם ואני שוחה אליו כמו דג במים.